שני צדדים טוענים לבעלות בבית מגורים ברחוב XXX, הרשום בלשכת רישום המקרקעין XXXXXX ("הבית"). למי יהיה? ספור הדברים מתחיל לפני שנים רבות, הארועים בו שונים, והנפשות שפעלו רובן אינן כבר עמנו.

סדר הזמנים והטענות

בנסח רישום נרשם הבית בשנת 1939 ע"ש ל. יל מ. ול. ה. ר. בחלקים שוים ביניהם. מאז לא נעשתה העברת זכויות בבית, למרות הארועים שיתוארו בהמשך.

בני הזוג ל. היו חשוכי ילדים. לגב' ל. היתה אחות, ולמר ל. היו שני אחים. אחותה של הגב' ל., הגב' רבקה-מריה מ. ז"ל, היא הזוכה עפ"י צוואת הגב' ל.. הגב' מ. הגישה תביעה זו נג. הנתבעים, שלטענתה פלשו לבית שלא כדין. תוך כדי שמיעת התביעה הלכה הגב' מ. לעולמה, ובמקומה באו ילדיה, לפי צו ירושה שניתן ב**, מקום מגורי התובעים.

משהוגשה בקשה לקיום צוואת הגב' ל., התנג. לה מר ג. ל., שהוא אחיין של מר ל., וטען כי הואיל ובני הזוג לא התגוררו יחדו בעת שמר ל. הלך לעולמו, הגב' ל. לא ירשה את חלקו המלא בדירה, אלא רק 2/3 הימנו, ואילו יתרת הזכויות שייכת לאחיין. בעת שהוגשה התביעה עדיין היה ההליך בעיצומו (ת"ע (משפחה כ"ס) 9356-11-11). לדברי התובעים, ההליך מעוכב עד מתן פסק דין בתביעה זו. אכן, בכתב התביעה נטען כי התובעת המנוחה זכאית לכל הפחות ל- 5/6 מן הזכויות בבית, בשים לב לטענת האחיין. האחיין זומן לתת עדות כאן, אך ללא הועיל (עמ' 63 בפרוטוקול, שורות 13-18).

מר ג. כ. מונה ע"י הגב' מ. ז"ל לייצג אותה בקשר לזכויות בבית. מר כ. פגש בנתבע 1 בבית, שאל למעשיו שם, והתשובה שקבל גרמה להגשת התביעה: מר ש. ס. טען כי אביו, נתבע 2 מר י י. ס., רכש את מלוא הזכויות בבית מאת מר יל ל., בשנת 1982. לפי הנטען בכתב ההגנה, ביום 20.12.1981 ערכו ה"ה ל. הסכם לחלוקת נכסי המקרקעין שהחזיקו בהם, שלפיו הבית עבר לבעלות מלאה של מר ל. (ונכסים אחרים הועברו לבעלות מלאה של הגב' ל.). הסכם זה נחתם לכאורה על ידי שני בני הזוג, ושני עדים חתמו על כך שבני הזוג חתמו בפניהם. שני בני הזוג שוב אינם בין החיים, ולא נטען דבר אודות העדים.

לטענת הנתבעים, ביום 30.12.1982 רכש מר י. ס. את כל הזכויות בבית מאת מר ל., תמורת 55,000$. פרט להסכם החתום על ידי שני הצדדים חתם מר ל. ביום 30.5.1982 על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, שאושר על ידי הנוטריון יוהנס מרגריאן ביום 30.12.1982. העסקה לא דווחה לרשויות המס או לרשות המקומית, וגם לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.

טענות הצדדים

התובעים טוענים כי הנתבעים פלשו לבית שלא כדין. כי התובעים הם היורשים של הגב' מ. אשר ירשה את כל זכויות הגב' ל., לאחר שהגב' ל. ירשה את זכויות מר ל.. על כן הם זכאים למלוא הזכויות בבית. לכל היותר יש להעניק למר ג. ל. את חלקו לפי צו הירושה שינתן. לטענתם בית ה"ה ל., דודיהם, שמש בית שני לאמם, הגב' מ. ז"ל, שנהגה להגיע לבקורים תכופים אצל אחותה בישראל, התגוררה בבית, ואף הביאה עמה את ילדיה לשם, לא אחת. הגב' ל. ז"ל, והגב' מ. ז"ל אחריה, מעולם לא פקפקו בכך שהבית שייך לגב' ל. לאחר מות אישהּ, גם משום דרכם הטבעית של החיים, בהעדר יורשים אחרים מפרנטלה ראשונה לבני הזוג, וגם משום שכך נאמר מפורשות בצוואת הגב' ל., שלא היה מקום להטיל בה ספק כלשהו.

הנתבעים טוענים כי היחסים בין ה"ה ל. לא התנהלו על מי מנוחות, עד שבשלב מסוים יצאה הגב' ל. מן הבית והתגוררה במקום אחר. זה הבסיס לחלוקת הרכוש המוסכמת בין בני הזוג, כאמור בהסכם שביניהם. צוואת הגב' ל. שנכתבה לאחר שמר ל. כבר לא היה בין החיים כוללת לכאורה גם את הבית, אך מדובר בתרמית שלא תצלח, שכן בשלב זה גב' ל. כבר לא אחזה בשום זכויות בבית. המכירה למר ס. נעשתה כדת וכדין, אם כי לא נרשמה בפנקסי המקרקעין. ה"ה ל. וס. שניהם מראשוני המתיישבים באבן יהודה, עבדו יחדו בפרדסים בימי חלדם, הכירו זה את זה, ואך טבעי הוא שערכו את ההסכם ביניהם. מר ס. אף התחייב בחוזה "… להנציח את שמו של המוכר ל. יל מ.  בנכס הנ"ל".

מר ל. המשיך להתגורר בבית עד יום מותו, וגם לאחר מכן המשיכו בעלי עסקים שונים לנהל בו את עסקיהם בקומת הקרקע. רק לאחר שהתפנה מיושביו, בשנת 2003, החל מר ש. ס. לשמור על הבית לטובת אביו, לנקות ולסדר את הגינה, ורק בשנת 2011 – לראשונה – נדרש להראות למאן דהוא הוכחה בדבר טענתו לזכויותיו בבית. התובעים פנו למשטרה בתלונה כי פלש לבית, אך לאחר חקירה התיק נסגר מחמת נסיבות שאינן מצדיקות המשך חקירה או העמדה לדין.

לפי הסכמת הצדדים בדיון שהתקיים בבקשה למתן צו מניעה זמני, ניתן צו המונע כל עסקה במקרקעין ע"י מי מן הצדדים עד הכרעה בתביעה.

דיון

נטל ההוכחה המוטל על מי שמעלה טענה נג. עזבון כבד מנטל הראיה הנוהג במשפט האזרחי, מן הטעם המרכזי שהמנוח אינו יכול לסתור את טענותיו של הטוען נג.ו (ע"א 2599/13 משה הרמן נ' רון עלדור פסקה 27 (3.9.2015). בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה בדנ"א 6345/15, מיום 24.9.2015. כן נדחתה בקשה לתיקון החלטה מיום 12.10.2015)). בעניננו כבד הנטל כפליים משום שכל המעורבים בעלי הידע בחלקים שונים של הנושא הלכו לעולמם זה מכבר, למעט הנתבע מס' 2.

שני הצדדים טוענים האחד כלפי רעהו גם טענות מרמה: התובעים טוענים למרמה בעצם הסכם המכירה הנטען למר ס., והנתבעים טוענים למרמה של הגב' ל. בצוואתה. הנטל בגין טענות מרמה גם הוא גבוה במיוחד (ע"א 3173/12 נחמיה עזרא נ' גרשון גאריביאן פסקה 15 (4.9.2014)).

ב"כ התובעים טוען בסיכומיו להתיישנות טענותיהם של הנתבעים: לטענתו, למעשה הנתבע 2 הוא מי שמנסה להוציא מחברו. הוא הטוען כלפי הרישום שלפיו הבעלות בבית היא לה"ה ל. בחלקים שוים ביניהם, וכמובן אחריהם ליורשיהם על פי צוואה או על פי דין. כיוון שהתיישנות במקרקעין היא בת 25 שנים (סעיף 5(2) בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, והואיל ולטענת מר ס. רכש את הבית בשנת 1982 – התיישנה זכותו לטעון כלפי הרישום בשנת 2007. הרישום בפנקסים במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתכנו, כאמור בסעיף 125(א) בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ועל כן, בהעדר תביעה נג.ית שהובאה בזמן – הוא נותר על כנו. ב"כ הנתבע 2 טוען כי אין מדובר בתביעה במקרקעין, כי אם בזכות שביושר שהוקנתה למר ס. מכח הסכם המכר, שעד שלא נרשמה – היא בג.ר זכות מעין קניינית. אדרבא, המוכר משמש נאמן, ותביעת הקונה כלפיו נוצרת רק משכפר במעמדו כנאמן או הפר את חובתו כנאמן (ע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' רינה דר דרויש, פ"ד נו (5) 280, 287 (2002)).כלומר, בענייננו, כל עוד לא כפרו התובעים בזכותו של מר ס., לא היה עליו להגיש תביעה, ותקופת ההתיישנות מתחילה עם פגישתו הראשונה של מר כ. עם ש. ס., שבה נדרש האחרון להציג את המסמכים שמתוקפם הוא מחזיק בבית.

אין צורך להכריע בטענות שלעיל, כיוון שממילא טענת התיישנות היא טענת הגנה של נתבע. אין להשתמש בהתיישנות כחרב אלא כמגן, ועל כן אני דוחה את טענת התובעים כי הגנת הנתבעים מאויינת מכח התיישנות (עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ פסקה 35 בפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (15.4.2015)).

מטעם התובעים העידו התובע 1, בנה של הגב מ. ז"ל; מר ג.י כ.; והגרפולוג יעקב יניב. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם, והגרפולוגית תמר שביט. כן העידה גב' קרן רווה, מומחית בגרפולוגיה שמונתה ע"י בית המשפט.

הואיל ופרט למר י. ס., איש מן העדים אינו יכול לתאר התרחשות רלוונטית כלשהיא מכלי ראשון, אשתדל לתת משקל משמעותי למסמכים, וכמובן למחלוקת אודותם, והרבה פחות לתיאורו של צד זה אחר את ההתרחשות. כולם, פרט למר י. ס., כמובן. כך אתעלם מטענות ד"ר מ. בדבר הקשר הנפשי שחשה אמו כלפי הבית, ומטענות ב"כ הנתבעים כלפי עדותו של מר כ.. בכל הכבוד, המוטיוציה של האחרון אינה יכולה להנחות קבלת הכרעה כאן.

אם כן, עניין לנו ב-3 מסמכים שהצדדים אינם מסכימים למידת האותנטיות שלהם:

מסמך חלוקת הרכוש מיום 20.12.1981, לגבי חתימת ה. ל.

הסכם ה"ה ל. – ס. מיום 30.12.1982

יפוי כח שאושר ביום 30.12.1982, לגבי חתימת מר ל. והנוטריון

חוות הדעת

הצדדים הסתמכו על חוות דעת גרפולוגיות מטעמם: מטעם התובעים סבר מר יעקב יניב כי חתימות מר ל. על הסכם המכירה ועל יפוי הכח זויפו, וגם לגבי חתימת הגב' ל. על מסמך ההעברה למר ל. היו לו ספיקות; מטעם הנתבעים סברה גב' תמר שביט כי חתימות ל. אותנטיות. מומחית בית המשפט גב' קרן רווה העדיפה את חוות דעתה של הגב' שביט. לאחר שנתקבלו המסמכים המקוריים הגישה גב' רווה חוות דעת נוספת, שבה שבה וחיזקה את העמדה שלפיה חתימות ל. שבמחלוקת – אמיתיות.

בהעדר נמוקים לסתור, יקבל בית המשפט על פי הרוב חוות דעת של מומחה שמינה מטעמו (ע"א 7144/14 נתן מכנס נ' מעון רוחמה פסקה 16 (3.9.2015); ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ פסקה 8 (21.7.2003). על מעמד הגרפולוג כמומחה בבית המשפט ראה גם: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 262-263 (1993); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' אבראהים ג.יר פסקה 18 (10.3.2014)). בודאי כך, כאשר המומחית חזרה על התרשמותה פעמיים, כולל בבחינה עצמאית שערכה בחוו"ד מיום 24.8.2015. בשתי חוות הדעת קבעה כי סביר יותר שהמסמכים שבמחלוקת נחתמו ע"י מר ל. (ע"ג ההסכם עם מר ס. וע"ג יפוי הכח) וע"י גב' ל. (ע"ג מסמך חלוקת הרכוש) בהתאמה.

המומחית קרן רווה בחנה בעצמה את החתימות שבמחלוקת ואת דוגמאות החתימה להשוואה, וסברה כי קיים דמיון ברור ביניהן, וכך גם בחתימת הגב' ה.ל.. לעדותה בענין יפוי הכח אתייחס במפורש בדיון ביפוי הכח.

אך בחוו"ד של קרן רווה ושל תמר שביט מטעם הנתבעים נפלה תקלה: לכתחילה סברו שתיהן כי החתימות שבמחלוקת כוללות גם את חתימת מר ל. על מסמך חלוקת הרכוש. משהתברר כי חתימה זו אינה במחלוקת, לא הצליחה הגב' שביט לשנות את התיחסותה הכוללת, למרות שחזרה והבהירה כי יש להסתכל על התמונה בכללותה, ולא להשוות כל אות בפני עצמה (עמ' 58 שורות 15-21). גם הגב' רווה לא מצאה לשנות מחוות דעתה לנוכח השינוי. ואבהיר: השינוי מהותי, משום שלחתימה המוסכמת על המסמך האחרון, ששוב אינה במחלוקת, מאפיינים דומים מאוד לחתימות ההשוואה, שגם הן אינן במחלוקת. על כן, מטבע הדברים קיים דמיון בינה לבין החתימות שאינן במחלוקת. התיחסות זו משליכה מיד גם על החתימות שעדיין במחלוקת: שעכשו ההבדל בינן לבין החתימות האחרות מובהק יותר.

בהסתכלות מחדש, שבה ברור מהן החתימות שבמחלוקת, בולטים לעיני המתבונן הבדלים משמעותיים בין חתימותיו של מר ל. על מסמכי ההשוואה לבין הללו שבהסכם המכר וביפוי הכח (החתימות נסרקו מחוו"ד גב' שביט, ונושאות סימונים שנעשו לצורך חוות הדעת):

החתימות שבמחלוקת

****

 החתימות שאינן במחלוקת

*****

בעוד שבכל מסמכי ההשוואה האות א' משורטטת בעיגול, במסמכים שבמחלוקת היא משורטטת לעתים בזוית חדה מאוד (בהסכם המכירה ובעמ' 2 ביפוי הכח הנוטריוני); האות ב' משורטטת באופן מובחן במסמכי ההשוואה (עם סיומת הפונה ימינה), בעוד שבכל החתימות שבמחלוקת אינה משורטטת כך; והאות "ל" שונה ממש, הן בסוף מלה הן בתחילתה באופן הכתיבה של הלולאה התחתונה שלה. הצדדים הועמדו על התרשמות זו במהלך הדיון (עמ' 66 שורה 22 – עמ' 67 שורה 20).

גב' רווה הסבירה את השוני בין החתימות שבמחלוקת לבין חתימות ההשוואה של מר ל. כך: "…עקב הקושי של יל ל. להחזיק עט בצורה יציבה כנראה בגלל גיל או מחלה, קיימות וריאציות שנובעות מעוויתות פה ושם בכתיבה. חוד למשל במקום שאמור להיות בו עיגול זו דוגמא. סוג של עווית או אולי כאב פתאומי."

אכן, אלא שבאופן בולט הזוית החדה באות א' קיימת רק בחתימות שבמחלוקת, ולא בחתימות ההשוואה. ויודגש, לכאורה אלו נחתמו כ-10 שנים לפני פטירתו. הלולאות של האות ל' הראשונה בחתימות השנויות במחלוקות שונות במובחן מכל הלולאות של האות ל' בחתימות המוסכמות. וגם האות ל' שבסיום שמו הפרטי של מר ל. מובחנת ושונה במסמכים שבמחלוקת לעומת המסמכים שאינם במחלוקת.

אילו היה עירוב תחומין, כך שתכונות שונות היו מופיעות הן במסמכים שבמחלוקת הן במסמכים שבהם החתימה מוסכמת – יכולתי לשקול את עמדתה של הגב' רווה, אך האבחנה ברורה למדי, והיא מעיבה מאוד על האמור בחוות הדעת, הן של הגב' רווה הן של הגב' שביט. כאמור, סבורני שהדבר נובע מכך שלכתחילה סברו כי החתימה הראשונה בין אלו שאינן במחלוקת היא חתימה במחלוקת.

במלים אחרות, אם נקודת המוצא כלפי החתימה על מסמך חלוקת הרכוש מאשרת את אמיתות חתימת מר ל., אזי הוריאציות הנטענות בין החתימות שבמחלוקת לבין עצמן אינן כה רחבות כפי שהוצגו ע"י המומחיות, וקיימים שינויים בולטים באופן עיצוב האותיות בין החתימות האמיתיות לבין אלו שבמחלוקת, באופן שקשה לקבל את הקביעה כי חתימות מר ל. הן. מומחית בית המשפט אמנם עמדה על דעתה כי גם בהסרת החתימה שאינה במחלוקת מסקנותיה אינן משתנות (עמ' 57 שורה 28 ואילך), אך אין בתשובתה התמודדות משמעותית עם השאלה שהועלתה לעיל.

בית המשפט רשאי כמובן להשוות בעצמו בין דוגמאות החתימה, במקום שלא נמצאה חוות דעת (ענין שאול רחמים בעמ' 263 מול האות א'). בודאי כך כאשר הוא דוחה את מסקנת חוות הדעת הגרפולוגיות מטעם מבורר.

 חוזה המכר

 17.פרט להסכם המכר וליפוי הכח לא נעשה דבר: לא נרשמה הערת אזהרה, העסקה לא דווחה לרשויות המס, והקונה גם לא תפס חזקה בנכס במשך עשרות שנים, למרות ששלם את מלוא התמורה, לטענתו. לטענת מר ס. הצדדים לחוזה הסכימו כי הקונה יקבל את הבית רק לאחר שמר ל. לא יתגורר בו. אך מר ל. נפטר בשנת 1992, רעייתו נפטרה בשנת 1999 (ונאמר כי בשנותיה האחרונות התגוררה בדיור מוגן). גם אם היו דיירים מוגנים בנכס, שאינם מוזכרים בחוזה הרכישה, הרי גם לדברי מר ס. האחרון בהם עזב את הנכס בשנת 2003. גם מאז ואילך לא עשה מר ס. כל מעשה שילמד על רכישת הזכויות בנכס. למעשה, עד דרישת התובעים והגשת התביעה לא נעשה דבר. על רקע הדברים הללו ברורה חשיבות הקביעה בדבר אמיתות חתימתו של מר ל. על הסכם המכר. כאמור לעיל, דחיתי את מסקנותיהן של ה"ה רווה ושביט, כי החתימות הנחזות להיות של מר ל., על הסכם המכר ועל יפוי הכח אכן חתימותיו הן. בנוסף לבחינת החתימות, שורה ארוכה של ראיות נלוות מובילה לאותה מסקנה: הסכם המכר אינו הסכם אמיתי. להלן אעמוד על כולן:

רק מר י. ס. נותר להעיד על נסיבות חתימת הסכם המכר. לדבריו, לא היתה הסכמה מוקדמת בין הצדדים אלא רק בשבתם יחדו לחתום על ההסכם, והוא נחתם בבית ל., לאחר שהסכימו על פרטיו, והוא עצמו הביא את התמורה, 55,000$. לא אוכל לנוד לנתבע 2, יהודי מבוגר, שפרטי ההסכם שעשה בשנת 1982 אינם זכורים לו בשנת 2015. כך לגבי העובדה שלא זכר קיומו של נסח רישום או שמר ל. חתם על יפוי כח באותו מעמד. אך מאופן מתן עדותו קשה לייחס מהימנות רבה לעדותו של מר ס.: בדבריו חזר על האמור בתצהיר העדות, אך לא זכר ולא ידע ולא יכול היה להשיב לכל שאלה שמחוץ לג.ר התצהיר הכתוב (לדוגמא עמ' 52 בפרוטוקול מיום 26.1.2016 שורות 9-14). שוב ושוב הדגיש את שרצה להדגיש, גם כאשר לא נשאל על כך, כי התנאים שסוכמו בינו לבין מר ל. היו שלא יקבל את הבית לפני שיהיה פנוי (לדוגמא עמ' 48 בפרוטוקול מיום 26.1.2016, שורות 5-6, ושורות 14-15).

תמיהות רבות עולות גם מנסיבות חיצוניות, שאינן עדותו הישירה של מר ס.: יפוי הכח שבו עוד ידובר נעשה ע"י עו"ד מירושלים. מר ס. לא זכר שפגש בו, אך ברי כי לאישור הנוטריוני של יפוי הכח שעשה מר ל. צורפה דוקא תעודת זהות של מר ס…. לא היה בפי מר ס. הסבר לכך, אלא כי הוא עצמו לא פגש בנוטריון. אם כך, פרט לשאלה מדוע אושרה תעודת הזהות שלו במקום של המוכר, לפלא הוא כיצד אישר הנוטריון את תעודת הזהות שלו בהעדרו.

גם גרסתו כי החזיק בביתו סכום של 55,000$ שהיו לו מתימן ומן הארץ קשה לעכול. בפרט כשבתשובה לשאלה מפורשת אמר כי איש בביתו לא ידע על הרכישה, לא אשתו ולא ילדיו (עמ' 78 בפרוטוקול). לא למותר לציין כי משנשאל אודות רכושו, מסר שיש לו בית מגורים הרשום על שמו ועל שם רעייתו.

יתרה מזו: הגם שלפי ההסכם נמכר הבית כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ ונקי משעבודים, מר ס. מסר כי הבית לא היה ריק, ומר ל. חי בו. לא זו בלבד, אלא שלטענת מר ס. הצדדים הסכימו כי הבית יעבור לחזקתו של מר ס. רק לאחר אריכות ימים ושנים של מר ל.. הערה כזו אינה קיימת בחוזה (ונקל לתאר כי באה לתרץ את השנים שחלפו ללא מעש מצד הקונה). לעומת זאת, הערה בדבר הנצחתו של מר ל. נכתבה בחוזה מפורשות, מה שמקנה לחוזה זה נופך אישי ואמיתי דוקא כשמדובר במכר לחבר לעבודה ולתפילה.

ב"כ הנתבעים הרחיבו את הדיון על כך שמר ס. אינו יודע ח"ן בדיני מקרקעין, שסמך על ידידו מר ל. בענין זכויותיו בבית, ושלכן לא פעל לרישום זכויותיו כדת וכדין. מצב זה אינו מתישב עם תשובות מר ס. לשאלות 8 ו-9 בשאלון שבהן טען כי רשם את זכויותיו בבית "בחברת חשמל, בזק, תאגיד המים. כן הוגשה בקשה לרישום במועצה המקומית, אשר לא אושרה בשל חוב הרובץ על הנכס". בעדותו מסר אחרת: ראשית כי לא שלם כל חשבון של הבית, ובמרוצת כמה שאלות, כי שלם אך אין בידיו קבלה (עמ' 46 בפרוטוקול מיום 26.1.2016 שורות 11-23). לא הובאו ראיות פיסיות להוכחת הרישומים הנ"ל או תשלומים כלשהם ששלם.

יפוי כח נוטריוני

האמור לעיל בענין חתימות מר ל. על הסכם המכר נכון גם לגבי חתימתו על יפוי הכח הנוטריוני. לא אוכל לקבל את חוות הדעת הגרפולוגיות הגורסות כי בחתימת מר ל. מדובר.

יתרה מזו, יפוי הכח טומן בחובו תקלות אחרות: הראשונה שבהן היא כי כאמור בו, נחתם יפוי הכח ביום 30.5.82, אך החתימה אושרה ע"י הנוטריון רק חדשים לאחר מכן, ביום 30.12.82, מועד עריכת החוזה, לכאורה. גם אם תאמר כי הנוטריון חרג מהוראות חוק הנוטריונים, תשל"ו – 1976, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תאריך החוזה (30.12.1982) ועם עדות מר ס. כי המסמכים נחתמו כולם באותו ערב עצמו.

בעמוד האחרון ליפוי הכח הנוטריוני אישר הנוטריון בחותמו תעודת זהות, אך במקום שתהיה זו תעודת זהות מקורית של מייפה הכח, הוא אישר את תעודת הזהות של מיופה הכח… לא זו בלבד, אלא שבתיק בית המשפט שני יפויי כח שונים: לאחד, שצורף לכתב ההגנה, צורף צילום ת"ז של מר י. ס.. לשני, שצורף לתצהירו של מר ס., צורף צלום התעודה ללא הספח המופיע בצלום הקודם, וכן הוטבע באותו עמוד ובמיקום קרוב חותמו של הנוטריון. שאלה זו לא עלתה מראש לפני המומחים לגרפולוגיה, שבפניהם הוצג רק יפוי הכח שנושא את חלקה של תעודת הזהות, ושבאותו עמוד הוטבע גם חותמו של הנוטריון. בחקירת הגב' רווה היא ראתה הבדל בולט בין שני המסמכים, כפי שתארתי לעיל (עמ' 53 בפרוטוקול מיום 10.9.2015 שורה 8).

תעודת הזהות שצורפה לתצהיר מטושטשת מאוד, ולא ניתן להבחין בה בשם. לעומת זאת, בצלום שצורף לכתב ההגנה הספח בהיר, ומתיחס למר י. ס.. התמונה בשתי התעודות נחזית להיות זהה. מדוע החתים הנוטריון מרגריאן את תעודת הזהות של מר ס. ביפוי כח שנתן מר ל.? לא אדע. ההסבר שהציעו התובעים בסיכומיהם הוא, שיפוי הכח מזויף, חתימת הנוטריון מזוייפת, וממילא לא עמדה לפניו תעודת הזהות של מר ל.. בנסיון להבהיר זאת הפנו לפרטי מר ל. ביפוי הכח, ששם נכתב "ל. יל מ. ", כפי שרשומים הפרטים בלשכת רישום המקרקעין, ולא "ל. יל" כפי שרשם עצמו המנוח לאחר קום המדינה והנפקת תעודות זהות. ב"כ הנתבע 2 השיב בסיכומיו, כי תעודת הזהות ת/1 הוצאה ביום 30.5.1984, לאחר חתימת ההסכם ויפוי הכח. לא הובאו ראיות נוספות להבהרת נקודה זו, כגון תעודת הזהות הקודמת של מר ל.. יתרה מזו, גם שמו של הקונה, בהסכם המכר ובייפוי הכח, ס. י. י, שונה מזה שבתעודת הזהות שלו ת/2: ס. י.. על כן סברתי שאין ללמוד ראיה מעצם הרישום של שמו של המוכר ביפוי הכח. עוד הפנו התובעים לאופן הצמדת הסרט האדום שעליו מוטבע החותם בעמוד אימות החתימה. אך כיוון שמעשה זה נעשה מחדש בכל עותק של יפוי הכח, אין ללמוד מאורך הסרט או אופן קשירתו דבר.

התובעים טענו כלפי יפוי הכח כי כבר נפסק בה"פ (מחוזי י-ם) 2283/03 עלי מוחמד אחמד סרחאן נ' כאמל עיסא איברהים עבדאללה (1.11.2004), כי קיימות חותמות שונות של הנוטריון יוהנס מרגריאן, מי שחתם על יפוי הכח גם בעניננו. אכן, אך עוד נפסק שם, כי האיות בחותם שבענייננו הוא האיות הנכון, גם לפי הודעת לשכת הנוטריונים (פסקה 5 בפסק הדין).

המומחה יעקב יניב סבר מסיבות שונות כי יפוי הכח אינו אותנטי: סרט הקשירה חדש יחסית לנייר, וההדפסה בראש העמוד היא במכונת כתיבה לעומת שאר ההדפסה שהוא במדפסת הזרקת דיו, שהשמוש בה החל רק בשנת ה-80 של המאה העשרים (עמ' 20 בפרוטוקול הדיון מיום 9.9.2015 שורה 26 ואילך, עמ' 21 שורה 6 ואילך, ועוד). ב"כ הנתבעים מתווכחים עם מידת המומחיות של העד, בעיקר בעניני מחשבים ומדפסות. גם אם אקבל את הבקורת המושמעת על ידם, קשה להתעלם מן הסרט האדום החדש יחסית. כך סברה גם מומחית בית המשפט (עמ' 61 בפרוטוקול מיום 10.9.2015 שורות 14-17).

בחוות דעתה קבעה המומחית קרן רווה כי "ייתכן כי חתימת הנוטריון יוהנס מרגריאן על מסמך אימות החתימה זויפה, וייתכן גם כי הסרט והחותמת האדומים במסמך זה צורפו בשנים האחרונות ולא בשנת 1982". כזכור, המומחית גב' שביט לא התייחסה כלל לעניין זה, שאליו התייחס המומחה מר יניב באריכות.

ב"כ הנתבעים סבורים כי מר יעקב יניב העיד בתחומים שבהם אין לו כל מומחיות, כגון מתי החל השמוש במדפסות דיגיטליות בישראל, אם מדובר במדפסת הזרקת סיכות או הזרקת דיו, או אם נעשה שמוש בסרט חדש ביפוי הכח הנחזה להיות ישן, אם לאו. כ"כ סברו שאין די במומחיות שרכש תוך כדי עבודה במשטרה, וסברו שכיוון שהוא נעדר הכשרה פורמאלית ממוסד לימודים מוכר, ידו על התחתונה. לא ראיתי מקום להידרש לכל אלו, לאחר שהכרעתי שלא להידרש לחוות דעת האחרות בתיק, אך לא משום חוות דעתו של מר יניב כי אם בשל בחינה ישירה שלי.

המסקנה היא שאני דוחה את טענת הנתבעים כי מר ל. חתם על יפוי הכח לפני הנוטריון מרגריאן.

מסמך חלוקת הרכוש בין בני הזוג

המסמך מיום נר ראשון לחנוכה תשמ"ב –כתוב כתב יד, נחתם בפני שני עדים, ועליו חתומים ה"ה ל. שניהם. כך נאמר בחלקו הרלוונטי לעניננו: "אני חותם מטה מודיע בזה שאני מותר על חצי מגרש הנמצא בנתניה על שמי. וגם המגרש שנמצא באבן יהודה על שם ה. ל.. בתנאי שאחות של ה.ר. מ..תותר על חצי הבית שנרשם על שם ר.מ.."

אין מחלוקת בדבר האותנטיות של חתימתו של מר ל. על המסמך.

חתימתה של ה. ל. נחזתה למומחית גב' תמר שביט אמיתית: המאפיינים הגרפיים בדוגמאות החתימה שלה מלמדים על טווח שינוי צר, ומאפייני החתימה על המסמך שבמחלוקת משתלבים בטווח, ללא חריגה ממנו. השינויים הקיימים הם במסגרת וריאציה אישית טבעית, ויש בהם מאפיינים גרפיים אישיים משותפים עם חתימות אחרות שאינן במחלוקת. לדעת מר יעקב יניב סביר מאוד שהחתימה שבמחלוקת לא נחתמה ע"י הגב' ל.: החתימה כתובה באופן איטי ובתשומת לב ביחס לשורת הכתיבה, לעומת חתימות ההשוואה שכתובות אף הן בקצב איטי, אך ללא הקפדה על שורת הכתיבה; וקיימים הבדלים במבנה האותיות "ל", "ה", ושוני בין ההא התחילית לבין הא הסיום במלה "ה.".

מר יניב כתב בחוות דעתו: "סביר מאוד שהחתימה שבמחלוקת לא נחתמה על ידה." בעדותו לא נשאל על כך. לעומתו הן מומחית בית המשפט הן מומחית הנתבעים סברו באופן חד כי החתימות אותנטיות.

לעומת הקביעה בקשר לחתימות שבמחלוקת של מר ל., כאן אין מקום להתערב בקביעת המומחית של בית המשפט, שכן אין די במראה עיניים להסיק מסקנה כזו או אחרת.

הנתבעים סבורים כי מדובר בויתור של הגב' ל. על חלקה בבית לטובת מר ל., מה שאפשר לו למכור את הבית כולו למר ס. מאוחר יותר. לא הובאו ראיות לגבי נסיבות החתימה, וכאמור איני מקבלת את עמדת התובעים כי לפחות חתימתה של הגב' ל. זויפה. עם זאת, ראוי לשים לב לדברים: אין מדובר בויתור, כי אם בויתור מותנה. ההתניה אינה עולה בקנה אחד עם הידוע לגבי רישום הזכויות בבית, שרשום ע"ש ה"ה ל. בחלקים שוים, ולא ע"ש ר. מ. שאינה אלא זוכה לפי צוואה שטרם הגיע זמנה. אך גם אם מר ל. התכוון לשינוי צוואתה של רעייתו, הדבר לא נעשה. כלומר שהתנאי לא התקיים, והמסמך אינו מלמד על העברת זכויות שנעשתה כי אם על עסקה על תנאי, שהתנאי המתלה בה לא התקיים, ומשום כך העסקה בטלה (ע"א 445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ פסקה 7 (5.9.2012)). אדגיש כי לא הובאו שום ראיות לגבי הנכסים האחרים בהם דובר במסמך.

הנתבעים מבקשים ללמוד מן היחסים הרעועים ששררו בין בני הזוג ל. גם לענין תקפו של מסמך זה. אכן, מר י. ס. העיד על כך שהשלום לא שרר במעונם של ה"ה ל., ועובדה היא כי הגב' ל. בחרה לתת לאחותה, הגב' מ. יפוי כח נוטריוני לעסוק בשמה בענייניה, עוד לפני פטירתו של מר ל. (עדות ד"ר מ. בעמ' 38 בפרוטוקול מיום 9.9.2015 שורות 1-6). גם מר ל. מצא לנכון לייפות את כוחם של אחיו לעסוק בשמו במקרקעין שלו, במקום להורישם לרעייתו. אך אין די בכך כדי ללמד על מכירת הבית למר ס..

ניתן ללמוד על כך שהגב' ל. סברה שיש לה זכויות בבית גם לאחר המועד שבו נחתם מסמך חלוקת הרכוש מן המוצג נ/2 שאוחז שני מסמכים: יפוי כח כללי מס' 144/91 מיום 19.11.91, מאת הגב' ל. לגב' מ., ויפוי כח כללי שנתנה גב' ל. באמצעות גב' מ. לה"ה פוציץ ביום 11.4.1993, ומלבד הוראותיו הכלליות, נאמר בסעיף 34 בו כהאי לישנא: "למכור את החלקים אשר לי בנכס הידוע כמגרש חלקה 47 בגוש 8018 באבן-יהודה".

המסקנה העולה מן המסמכים שלעיל היא, שחלוקת הרכוש בין בני הזוג לא השתכללה. לא ברישום בלשכת רישום המקרקעין, אף לא באופן מעשי, בעמידה בתנאי המתלה. הגב' ל. לכל הפחות חשבה שהיא בעלת חלק בבית. כך לאורך השנים, למרות מסמך העברת הזכויות המותנה. העובדה שסברה כך ונתנה יפוי כח ואף כתבה צוואה מתאימה מלמדת על כוונתה. לא למותר לציין כי חלק מן המסמכים נעשו עוד כאשר היה מר ל. בבית. אין לדעת אם ידע אודות המסמכים. אם לא ידע, היה סיכון שיגלה זאת, ויסכל את כוונת רעייתו להעניק לאחותה או לאחרים חלק בבית שאינו שייך לה. אם ידע מר ל. אודות המסמכים, ואם סבר כי אין לרעייתו חלק ונחלה בבית, בודאי היה מוצא דרך להעמיד מאן דהוא על הטעות. שתיקתו של מר ל. בענין זה מצטרפת לראיות הנוג.ות את כוונתו להתקשר בהסכם הלכאורי משנת 1982.

צוואת הגב' ל.

לתצהיר הנתבע 2 צורפו שתי צוואות של הגב' ה. ל. ז"ל. בשתיהן צוותה את רכושה לאחותה, הגב' מ. ז"ל. חלקה בבית באבן יהודה מוזכר במפורש הן בצוואה שנעשתה ביום 12.5.1975 הן בצוואה מיום 28.4.1987. כזכור, טענת הנתבעים היא שביום 20.12.1981 נעשה הסכם בין בני הזוג ל., שלפיו עבר הבית בשלמותו לבעלות מר ל.. לא זו בלבד שאין רמז לכך בצוואה שנערכה 6 שנים לאחר מכן, אלא שהנכס נרשם בה במפורש. כלומר שרק אם נייחס לגב' ל. כוונת מרמה של ממש ניתן להבין את העובדה שרשמה את הבית כחלק מרכושה שלה בשנת 1987. לא למותר לציין כי בשלב זה מר ל. היה עדיין בחיים, ועל כן היה בפעולה כזו סיכון משמעותי, שמא תלך לעולמה לפניו והוא יגלה את דבר המרמה. ב"כ נתבע 2 טוען בסיכומיו כי הצוואה השניה מלמדת על כוונת מרמה של המנוחה: היא נעשתה לאחר ההסכם שלפיו הועבר חלקה של הגב' ל. למר ל.; לא היה כל צורך בצוואה שחוזרת על אותה הוראה מרכזית, שלפיה כל רכושה של הגב' ל. מועבר לאחותה הגב' מ.; ועל כולם, בעוד שבצוואה הראשונה פורטו כל נכסי המקרקעין, בצוואה השניה לא פורטו, ונאמר רק "למען הסר כל ספקות צוואתי זו חלה גם על חלקי בנכס אשר לי באבן-יהודה הידוע כגוש 8018 חלקה 37 (להלן: "הנכס").

אכן, בצוואה משנת 1975 מנתה הגב' ל. את כל נכסי המקרקעין והכספים המופקדים בחשבונות בבנקים, והקפידה להבחין בין כאלו שבהם היא בעלת הזכויות הבלעדית לבין כאלו שבהם הבעלות משותפת לה ולאישהּ, יל ל.. בצוואה השניה אין פירוט למעט חלקה בבית. אילו היו ראיות משמעותיות למרמה של הגב' ל., היה בפרט זה כדי לחזקן. כשלעצמה, אין בעובדת קיומה של הצוואה השניה כדי ללמד מאומה. לכל היותר ניסתה הגב' ל. לשמור על חלקה בנכס על ידי איזכורו בצוואתה. אוסיף כי לא הובאו ראיות לענין הנכסים האחרים שנמנו בצוואה הראשונה, ועל כן לא אדע את מצבם, אם נמכרו אם לאו, ואם הוחזקו בידי מי מבני הזוג עד יומו האחרון.

יתרה מזו, הטוען כלפי עזבונה של הגב' ל. חב בנטל גבוה יותר הן משום העזבון הן משום טענת המרמה שהוא מייחס. אכן נטל כבד, שלדעתי הנתבעים לא עמדו בו: פרט לסימן השאלה המתייחס לשאלה מדוע נעשתה הצוואה השניה, ומדוע ההתייחסות המפורשת היחידה בה לנכס כלשהוא היא לבית המריבה – אין ראיה למרמה.

יפוי כח לאחים

מר יל ל. נתן יפוי כח לאחיו, י.ל. וב. ל. ביום 29.3.1985 (ת/7). כאמור בו, ייפה מר ל. את כוחם של אחיו למכור את חלקו בנכסים שונים, לרבות המגרש עליו בנוי הבית. ב"כ התובעים סבור כי יש בכך משום הוכחה ניצחת לכך שלא יתכן שמר ל. מכר את הבית כולו למר ס. בשנת 1982, ואילו 3 שנים לאחר מכן הורה לאחיו למכור את חלקו בו. מכל מקום ברי, שבעת שכתב את יפוי הכח סבור היה מר ל. כי הבית עדיין בבעלותו ובבעלות אשתו, שכן אחרת מדוע יכתוב למכור את חלקו בנכסים, ולא את הנכסים?

מחלוקת נוספת נתגלתה בין הצדדים בקשר לנכס המתואר ביפוי כח זה: "מגרש באבן יהודה חלקה 37 בגוש 8058", בעוד שהמגרש בו עסקינן הוא חלקה 37 בגוש 8018. ב"כ התובעים סבור שמדובר בטעות דפוס שכמותה בדיוק גם בצוואת הגב' ל. משנת 1975, שם היא מתיחסת לבית הידוע כחלקה 37 בגוש 8058. ב"כ נתבע 2 טוען בסיכומיו כי מדובר בנכס אחר, מגרש (לעומת בית) ככתוב גם בנסח הרישום. יצוין כי יפוי כח זה נותן בידי אחיו של מר ל. כח לעשות כל מעשה בקשר לנכסים הבאים: מגרש בנתניה חלקה 487 בגוש 8267; מגרש באבן יהודה חלקה 37 בגוש 8058; ומגרש באבן יהודה חלקה 147 בגוש 7793. בצוואת הגב' ל. משנת 1975 נמנו שלושה נכסי המקרקעין הנ"ל ועוד פרדס באבן יהודה. בקשר לבית שבמחלוקת נרשם בצוואה משנת 1975 "חלקי בבית ובמגרש אשר עליו בנוי הבית באבן יהודה רשום על שמי ועל שם בעלי בחלקים שווים והידוע כחלקה 37 בגוש 8058, אותו רכשנו על פי שטר מס' 39 מיום 3.2.1940". במלים אחרות ברי כי מדובר בנכס שבנסח הרישום שלו רשום כי הוא בגוש 8018 חלקה 37, וכן נרשם כי נקנה על פי שטר 000039 בתאריך 03/02/1939. על כן ניתן להניח בסבירות גבוהה מאוד כי באותו נכס מדובר, ונפלה טעות בהקלדת מס. הגוש 8058 במקום 8018. אותה תקלה בשני המסמכים, כך שניתן להניח ששתי התקלות יונקות מאותו מקור. זאת ואף זאת: לא הובאה שום ראיה שקיים גוש 8058 חלקה 37, וכי הוא רשום ע"ש ה"ה ל.. על כן, אני קובעת כי מדובר בטעות בהקלדה, וכי ביפוי הכח שנתן לאחיו ביום 29.3.1985 התכוון מר ל. לתת להם יפוי כח לטפל גם בבית נשוא המחלוקת. במלים אחרות, התנכר להסכם הנטען עם מר ס., ובעקיפין גם למסמך חלוקת הרכוש שבינו לבין רעייתו (או שגם הוא סבר שחלוקת הרכוש לא השתכללה, כפי שנכתב לעיל).

לפני סיכום

לתהיית הנתבעים מדוע לא פעלו התובעים בזמן לרישום הזכויות בבית על שמם ניתנה תשובה של התובעים: כי אמם, היורשת המקורית, היתה כבת 88 בעת שנפטרה אחותה המורישה. כי שנים אחדות לאחר מכן הלך לעולמו גם אביהם, ודעתה של האם לא היתה פנויה לעסוק בבית שבישראל. מראש מינו בני המשפחה עורך דין לטפול בענין, אך הלה לא דבר **, מה שהקשה על הקשר עמו. מר ג.י כ. פועל לאיתור יורשי נכסים, והוא שמצא את הבית, והפנה את התובעים לבא כוחם הנוכחי. בהמלצתו ייפו את כחו של מר כ. לבחון את מצבו של הבית. כך החל העימות בין מר כ. לבין מר ש. ס., שנהג בבית לכאורה מנהג בעלים. לא ראיתי סיבה שלא לקבל את דבריו של כ. כפשוטם. ב"כ הנתבעים סברו כי מר כ. עשה שמוש בידע שהיה לו מתקופת שירותו כראש המועצה המקומית, אך כזאת לא עלה מעדותו. טענותיהם החמורות של הנתבעים כלפי מר כ., בין השאר לנוכח עיסוקו כ"צייד יורשים", והסתירות שנמצאו בין גרסתו לבין גרסת ד"ר מ. בקשר להתקשרות ביניהם – אינן מתייחסות לעיקרם של דברים. גם אם מעורבותו של מר כ. נגועה בדרך כלשהיא, אין בכך כדי לשנות את המסקנות העיקריות של פסק הדין, המבוסס בעיקר על המסמכים שהוצגו, ובשום אופן על עדותו, גם אם הביאה לתחילת פעולתו של ד"ר מ. לדרישת זכויות אמו בבית.

גרסת התובעים היא, כי הנתבעים שראו את הבית הנטוש נתנו עינם בו, ולפחות משנת 2003 ואילך ניסו להעבירו לחזקתם. בין השאר, מצאו בבית מסמכים שונים של ה"ה ל., וכך אספו ובנו את גרסתם העובדתית השקרית. יתכן, אך עובדה היא שהתובעים עצמם לא פעלו לרישום זכויותיה של הגב' מ. ז"ל בבית. גם אם לכתחילה לא פעלה בשל חולשתה וזקנתה, בהמשך הזמן ודאי סברו היא או בניה כי ראוי לתת תוקף להקניה זו. חלפו עוד שנים רבות עד שמתוקף נסיונם של הנתבעים לממש את זכויותיהם בבית, גם התובעים ניסו לעשות כן. אין בפי התובעים תשובה ראויה לשאלה מדוע לא פעלו לפי המסמכים שבידיהם.

אותה תמיהה, ואף ביתר שאת, נכונה כמובן גם כלפי העדר המעש של הנתבעים: הסברם הוא שבהסכם בין ל. לבין ס. הוסכם שס. יקבל את הבית לחזקתו רק לאחר שהדיירים יעזבו (עדות מר י. ס. בעמ' 77 לפרוטוקול מיום 10.9.2015 שורות 19-22).

לא ברור מדוע לא דאג מר ס. לרישום זכויותיו משנת 2003 ואילך.

סיכום

המוציא מחברו עליו הראיה. כשהוא מסתמך על רישום בפנקסי המקרקעין, ואילו הצד שכנג. מסתמך על מסמכים פסולים – נקל להבין כי למרות התמיהות השונות, יש לקבל את עמדתו. עמדת הנתבעים קשה יותר לביסוס הן בהעדר מסמכים, הן בהעדר תמונה בהירה ומלאה, הן בכך שלא פעלו לרישום הזכויות לפחות לאחר 2003 ועד 2011. כאמור לעיל, אני סבורה שלא הציבו די ראיות להוכחת המרמה הנטענת כלפי הגב' ל. ז"ל. התוצאה היא שאני מבכרת את עמדת התובעים על פני עמדת הנתבעים בתביעה שלפני.

התביעה מתקבלת במובן זה שאני קובעת כי לנתבע 2 אין זכויות בבית. זכויותיהם של התובעים כפופות להכרעת בית משפט לעניני משפחה בדבר קיום צוואת הגב' מ. ז"ל וזכויותיהם של האחיינים ל. בעזבון.

הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאות הדיון, לרבות שכ"ט המומחים לפי קבלות שתוצגנה, בצרוף הוצאות נסיעה ושהיה סבירות של התובע 1 למתן עדות בישראל, לפי הוכחות שתוצגנה, ובצרוף שכ"ט עו"ד של התובעים בסכום כולל של 20,000 ₪.

הערבון שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט יוחזר להם תוך 60 יום, אם לא תוגש בקשה אחרת.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ז, 07 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.