בבית משפט לעניני משפחה                                                                                                                                                              תמ"ש 18211-04-13

המבקשת:                                                                                         א.ג. 
                                                                                                       ע"י ב"כ עורך דין יהושוע גורטלר


                                                                                                              – נ ג ד –

המשיב/ המתנגד:                                                                                מ.ש 
                                                                                                       ע"י ב"כ עו"ד יעל רייס





משיב פורמאלי:                                                                                ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי


בעניין:                                                                                             עיזבון המנוח י.א




 

 

לפני בקשה לקיום צוואה נוטריונית בפני רשות שאושרה ביום 10.3.10. לטענת המתנגד, הצוואה אינה נכנסת בגדר צוואה כלל, או בגדר צוואה בפני רשות בפרט, עקב פגמים צורניים יסודיים היורדים לשורש ההגדרה של המסמך כ"צוואה בפני רשות". עוד טוען המתנגד, שלא ניתן לרפא הפגמים באמצעות הוראות סעיף 25(א) בחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק הירושה).
 
             העובדות
1.  
א.          המנוח, י. א. ז"ל (להלן – המנוח) נולד ביום 11/1920… ונפטר ביום 9/12…, בגיל 92.

ב.         המנוח היה רווק ללא צאצאים.

ג.          המנוח היה אח של אם המתנגד, צ. ו. ז"ל, היינו, דודו מדרגה ראשונה של המתנגד (להלן – המתנגד).

ד.         המנוח היה גם בן דוד מקרבה ראשונה של גב" ס. ש. ג. ז"ל, שהיא סבתה של המבקשת מצד אמה (להלן – המבקשת).
 

ה.         אבי המבקשת, מר ד. ג. (להלן – אבי המבקשת או מר ד. ג.), נשוי לבתה של הגב" ס. ש. ג. ז"ל. עניינו של מר ד. ג. ומעורבותו בצוואה יפורטו בהמשך.
 

ו.          המנוח ערך צוואה בעדים ביום 24.9.08 (להלן – הצוואה הראשונה). בצוואה זו הוריש המנוח את כל עזבונו למתנגד.

ז.          המנוח ערך צוואה נוספת בפני רשות ביום 10.3.10 (להלן – הצוואה השניה). בצוואה זו הוריש המנוח את כל עזבונו למבקשת (להלן – המבקשת או המשיבה).

ח.         אין מחלוקת, כי הצוואה השניה נערכה על ידי הנוטריון ועו"ד ב. א. (להלן – עו"ד א.), ואושרה על ידי הנוטריון ועו"ד נ.ח. (להלן – הנוטריון נ.מ.).

ט.         המבקשת הגישה את הצוואה השניה לביצוע ומכאן ההתנגדות שלפני.
 
 
            ההליך המשפטי

2. 
א.         ביום 21.10.12 הגישה המבקשת בקשה לרשם לענייני ירושה למתן צו קיום לצוואה השניה (תע" 17127-04-13).

ב.         ביום 2.1.13 הגיש המתנגד בקשה לאשר לו לעיין ברשומות רפואיות וייפויי כח בתיקי המנוח בבית האבות משעון רמת אביב (תע" 4319-01-13). ביום 18.2.13 ולאחר
            שנתקבלה   עמדת המבקשת וב"כ היועמ"ש, נדחתה הבקשה מן הטעם שלא הוגשה התנגדות לצוואה. בית המשפט קבע, כי אינו מהווה מקור לקבלת ראיות ואם יש התנגדות
            יש להגישה.

ג.          ביום 27.1.13 הוגשה לרשם לענייני ירושה התנגדות לצוואה השניה. ביום 10.4.13 הועברה ההתנגדות עם הבקשה לבית משפט זה (תע" 18211-04-13; תע" 17127-04-
             13).

ד.         ביום 11.2.13 הוגשה בקשה על ידי המתנגד לצו קיום הצוואה הראשונה. ביום 10.4.13 הועברה גם בקשה זו לבית משפט זה (תע" 18695-04-13).

ה.         ביום 17.10.13 התקיים קד"מ ובסיומו ניתנה החלטה כדלקמן:
 

"         לאחר ששמעתי את הצדדים, אין ספק שיש צורך בשמיעת הראיות בתיק מאחר וישנם פרטים הדרושים בירור והמתייחסים בעיקר לאופן עריכת הצוואה ולמעורבות              בעריכתה. לשם כך יהיה על המתנגד להתחיל בהבאת הראיות ובמידה ולאחר שישמעו הראיות יתקבל הרושם שיש ספקות בעריכת הצוואה, יעבור הנטל על המבקשת          את קיומה. בשלב זה על פניו הצוואה נראית תקינה ואין כל פגם היורד לשורשה כדי להוות ספק ולהעביר את הנטל. באשר לטענת המתנגד בדבר רצונו לחקור את ב"כ          המשיבה – במידה ויחקר בא כוח המשיבה, יהיה עליו לשקול את המשך ייצוג המשיבה בתיק זה. הדבר מתבקש לאור כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. באשר                 לבקשתה של ב"כ המתנגד לקבלת מסמכים רפואיים באשר למצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה בחודש מרץ 2010, איני רואה כל מניעה כי אכן יומצאו מסמכים             רפואיים כנדרש ועל כן אני מורה לכל מוסד רפואי בו טופל המנוח … להמציא מסמכים רפואיים המתייחסים למנוח לתקופה מחודש יוני 2009 ועד מועד עריכת                 הצוואה מרץ 2010 כולל. המסמכים הרפואיים יומצאו לידי ב"כ המתנגד אשר יעביר העתקים לב"כ המשיבה… אני קובע מועד להוכחות ליום 26/5/2014 … וכן ליום
        9/6/2014… במועד הראשון יחקרו עדי המתנגד ובמידת הצורך תחל חקירת העדים מטעם המשיבה…".

 
ו.          ביום 11.11.13, במסגרת הליך ההתנגדות, ניתן צו לגילוי מסמכים רפואיים המתייחסים למנוח בקופת חולים מכבי, בית אבות משען ובית חולים איכילוב.

ז.          ביום 27.4.14 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המתנגד. לתצהיר צורפו תצהירי עו"ד א. והנוטריון נ.מ..

ח.         מטעם המתנגד הוזמנו העדים הבאים: עו"ד א. והנוטריון נ. מ, הגב" ל. ש., מנהלת מרפאה מטעם בית האבות משען ועו"ד ונוטריון א. ב. (להלן – עו"ד ב.). עקב מצבו הרפואי                 של הנוטריון נ. מ. נתבקשה חקירתו של העד בביתו, ובסופו של יום נשמעה עדותו באמצעות סקייפ.

ט.         ביום 12.5.14 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשת. המבקשת לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, בטענה שהעובדות הנוגעות לעניין השנוי במחלוקת אינן                     בידיעתה האישית. מטעם המבקשת הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הוריה: מר ד. ג. וט.ג.. האחרונה לא העידה. בד בבד הוגשה בקשה לדחיית מועד ההוכחות או לקיום                   ההוכחות ללא נוכחות המבקשת שיצאה את ישראל לחו"ל לירח דבש מאוחר.

י.          ביום 19.5.14 ביקש המתנגד לזמן את המבקשת לעדות, על עובדות ונסיבות הידועות למבקשת מידיעה אישית ושיש בהם כדי לשפוך אור על מערכת היחסים של המבקשת                 ושל המנוח.

יא.        ביום 19.5.14 ניתנה החלטה בבקשת המבקשת לדחיית מועד ההוכחות ולחילופין לקיום הדיון ללא נוכחותה. הבקשה נדחתה לאור הנחיות נשיא בית המשפט העליון (בדימוס)               ובשים לב שדיון ההוכחות נקבע למעלה מ- 6 חודשים קודם לכן. בהחלטה נאמר כך:

          "המשיבה יצאה לירח הדבש שעה שכבר ידעה על המועד שנקבע על ידי בית המשפט ומבלי ליטול רשות מראש, בבחינת מעמידה את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת.                      התנהלות זו אינה ראויה. על מנת שלא לפגוע בכלל ציבור המתדיינים, אני מורה כי הדיון יתקיים במועדו ובמועד זה יחקרו המתנגד והעדים מטעמו. ב"כ הצדדים יערכו בהתאם.                עניין  ההוצאות ישקל בתום הדיון".
 
יב.        ביום 21.5.14 הגישה המבקשת תגובה לבקשה לזמנה כעדה. בו ביום ניתנה החלטה, לפיה המתנגד רשאי בנסיבות לבקש את זימונה של המבקשת כעדה מטעמו. בית                       המשפט אפשר למבקשת, נוכח האמור בתגובתה, להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה הגם שניתנה כבר החלטה בעניין בעבר, ביום 17.10.13. בית המשפט ציין, כי משמעות            התנהלות המבקשת היא הצורך בקיום דיון הוכחות נוסף והתארכות ההליך, בית המשפט קבע, כי יתן דעתו למועד הנוסף וכן לסכום ההוצאות שיש לחייב את המבקשת לטובת                אוצר המדינה בדיון הקרוב. נקבע, כי המבקשת תגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה עד ליום 7.7.14. המבקשת לא הגישה תצהיר מטעמה.

יג.         ביום 26.5.14 וביום 9.6.14 התקיימו דיוני הוכחות. מטעם המתנגד נשמעו העדים הבאים: הגב" ל. ש., אחות אחראית בדיור המוגן ברמת אביב, עו"ד א., עו"ד א. ב. והנוטריון               נ. מ. אשר העיד כאמור, באמצעות סקייפ. מטעם המבקשת העיד אביה, מר ד. ג..
 
 
הרקע לעריכת הצוואה השניה

גרסת המתנגד
3.          א.        אמו של המתנגד אימצה את אחיה, המנוח, כחלק בלתי נפרד ממשפחתה החל מראשית נישואיה ועד לפטירתה בשנת 1978.

ב.         בין המנוח למשפחתו של המתנגד שררו יחסי קרבה מיוחדים. יחסי המנוח ואמו של המתנגד היו יחסי קרבה, אהבה והוקרה לאורך כל השנים.

ג.          המנוח התארח אצל משפחת המתנגד בכל חגי ישראל, אירועים משפחתיים ובכל הזדמנות. מסורת זו נמשכה גם לאחר פטירת אמו של המתנגד.

ד.         המנוח גם עבד עם אביו של המתנגד, י. ו., במשך 38 שנים בבית מלאכה דבר המסביר את יחסי הקרבה, שאופיינו באהבה, עזרה הדדית ומחויבות.

ה.         המתנגד נהג לארח את המנוח בביתו באופן תדיר והמשיך להיות בקשר חם והדוק עימו גם לאחר פטירת אביו. מקום עבודתו של המתנגד היה בסמוך למקום מגוריו של המנוח                     בת"א והמתנגד נהג לבקר את המנוח באופן קבוע פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע.

ו.          עד שלהי שנת 2007 היה המנוח עצמאי וגר בדירתו בתל אביב.

ז.          בסביבות יולי 2008 לערך, בהיות המנוח כבן 88, פנה למתנגד והודיעו, כי בכוונתו למכור את דירתו וברצונו שהמתנגד יסייע לו ברישום לדיור מוגן ברמת אביב. כן הודיע המנוח                   למתנגד, כי עו"ד המטפל בכל ענייניו, עו"ד מ. מרח" לילינבלום 20 ת"א, מטפל במכר הדירה.

ח.         לטענת המתנגד, המנוח אמר שהוא חש ירידה ביכולותיו הפיזיות וכן ירידה בזכרונו שהעיבו על מצב רוחו. המנוח חשש שיאבד את כושרו המנטלי הדרוש בתחומו – שופט
            בינלאומי בתחום הברידג".

ט.         המתנגד סייע למנוח בהכנות לקראת המעבר לדיור מוגן: סיוע פרוצדורלי ברישום, הסדרת התשלומים, פינוי הדירה והעברתו הפיזית לבית האבות. כחלק מדרישת בית האבות               אליו עבר המנוח, חתם המנוח על הסכם ביום 25.8.08 לפיו, מייפה הוא את כוחם של המתנגד ואחותו של המתנגד לפנות את דירת המגורים מכל תכולתה לעת פינויה (עם                     מותו).

י.          בסמוך למעברו לבית האבות, ביום 23.9.08, ייפה המנוח את כוחו של המתנגד ביפוי כח נוטריוני כללי רחב להיות מורשה מטעמו ולפעול בכל ענייניו של המנוח.

יא.        כצעד אחרון המשלים את יתר פעולותיו, בטרם עבר לבית האבות, וכאות הכרת הטוב על עזרתו ותמיכתו של המתנגד וכחלק מהכרת הטוב למשפחת אחות המנוח, ערך המנוח              ביום   24.9.08 צוואה בעדים, באמצעות עו"ד מצרי שטיפל בכל ענייניו. בצוואה הוריש המנוח את כל עזבונו למתנגד. תמורת עריכת הצוואה שולמה במלואה על ידי המנוח.

יב.        בכל התקופה בה שהה המנוח בבית האבות המשיך הקשר הרצוף עם המתנגד ובני משפחתו, כולל ביקורים ושהות של המנוח בביתם בתקופת החגים ואירועים משפחתיים.

יג.         בסביבות 12/09, חלה המתנגד לפי דבריו, במחלה ממארת עליה לא סיפר למנוח כדי שלא לצערו יתר על המידה. בין היתר, עבר המתנגד ניתוחים וטיפולים כימותרפיים החל מ-              12/09 ועד 8/10. עקב מחלתו נבצר מהמתנגד, באופן זמני, מלהגיע בתדירות בה הגיע בעבר, אם כי הקפיד לאורך תקופת מחלתו להיות עם המנוח בקשר, לכל הפחות,
            טלפוני.

יד.        בסמוך למעברו של המנוח לבית האבות, בסביבות 9/08, החל ליצור עם המנוח קשר מר ד.ג.. מר ד.ג. שקד על יצירת אילן יוחסין משפחתי. מידע חסר לעניין שורשי משפחת
            המנוח   הביא להכרות ביניהם כאשר המנוח ערך בעצמו אילן יוחסין בסוף שנות ה- 90. מר ד. ג. החל לבקר את המנוח מדי חודש בידיעת המתנגד.

טו.        מר ד. ג. הוא זה שיזם פניה לעו"ד א. לעריכת הצוואה השניה והיה מעורב בעריכתה, קבע את תוכנה והשפיע על המנוח.
 
 
גרסת המבקשת
4.    

א.         כאמור לעיל, המבקשת לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה והתצהיר הוגש על ידי אביה, מר ד.ג.

ב.         לטענת אבי המבקשת, בין המנוח לקרובי משפחתה של המבקשת, ובפרט סבתה והוריה, שררו יחסים משפחתיים רציפים משך שנים רבות, ואלה אף התהדקו לאחר שהוריה                     וסבתה עלו ארצה בשנת 1977.

ג.          לטענת אבי המבקשת, הקשר בין משפחת המבקשת למנוח החל עוד בצעירותו של המנוח עת התגורר בחו"ל, ונמשך באופן רציף גם בארץ עד לפטירתו. עוד טרם עלה המנוח                    ארצה מפולין הוא התגורר חודשים רבים בבית סבתה של המבקשת. המנוח השתתף באירועים משפחתיים, כולל חגיגת הבר מצווה של אחיה של המבקשת.

ד.         נטען, שהקשר בין אבי המבקשת, מר ד.ג., למנוח התהדק במחצית שנות ה- 90, כאשר מר ד.ג. החל להרכיב אילן יוחסין משפחתי. על רקע זה נפגש עם מנוח מספר פעמים על                  מנת לשוחח על זיכרונותיו מילדותו בפולין.

ה.         לטענת אבי המבקשת, בעקבות התהדקות היחסים בין המנוח לבינו, החל המנוח לבקש את עזרתו מעת לעת בעניינים שונים. עם הזמן, התפתח קשר שגרתי שכלל ביקורים                   מעת    לעת.

ו.          סמוך לאחר מעברו של המנוח לבית האבות, התקשר המנוח לאבי המבקשת וביקש מהאחרון שיבקרו. באותה עת חדל אחיינו של המנוח, המתנגד, לבקרו והקשר עימו ניתק.                המנוח  שהיה ערירי, מסר כי הוא חש עזוב ונטוש וביקש מאבי המבקשת שיפנה למתנגד להשיב חפצים ורכוש שנטל מדירת המנוח עם מעברו לבית האבות. הפניות החוזרות של
           אבי   המבקשת לא נענו בחיוב, ולעיתים לא נענו כלל.

ז.          לטענת אבי המבקשת, הוא ואשתו השקיעו שנים מזמנם וממרצם לסייע למנוח, קרוב משפחתם, אשר נצרך לסיוע בשנותיו האחרונות לאחר שנעזב על ידי המתנגד.

ח.         לטענת אבי המבקשת, כאשר ביקר את המנוח לראשונה לאחר מעברו לבית האבות התברר, כי חסר לו ציוד בסיסי רב, כגון כלי אכילה ראויים, סירים, מחבתות, סכום וציוד                    רפואי.   בביקוריו אצל המנוח הביא אבי המבקשת את הציוד החסר וסייע למנוח בכל ענייניו האישיים, הכספיים, הרפואיים והמשפטיים. אבי המבקשת ביקר את המנוח עם אשתו            מדי שבוע  ובהמשך כמעט באופן יומיומי. הם ארחו למנוח חברה, סייעו בהסדרת ענייניו השונים ודאגו לכל צרכיו הגופניים והרפואיים, לרבות, רכישת מזון ותרופות, טיפול בצרכי              הכביסה,   vשאלת ציוד רפואי וליווי לרופאים. כן נהג אבי המבקשת להסב עם המנוח לארוחה או לטייל עימו מחוץ לבית האבות. מלוא הטיפול במנוח עד לפטירתו היה על אבי                  המבקשת ואשתו   שכן בני משפחה אחרים של המנוח, כולל המתנגד, לא העניקו למנוח כל סיוע או תמיכה בשנות חייו האחרונות.

ט.         לטענת אבי המבקשת, בראשית שנת 2010 מינה אותו המנוח כמיופה כוחו בפני רשויות בית האבות בו התגורר, והוא ואשתו עמדו בקשר עם הצוות הטיפולי בבית האבות. כ               כאשר  חלה הרעה במצבו של המנוח פעל אבי המבקשת ביחד עם אשתו כדי לנסות להגדיל את זכאות המנוח מהמוסד לביטוח לאומי וכאשר המאמצים לא צלחו, הסדיר עבור                 המנוח באופן    פרטי סיוע נוסף במימון המנוח.

י.          לטענת אבי המבקשת, הסיוע שניתן למנוח היה לפי רצונו ובקשתו המפורשים של המנוח, ונעשו בהתנדבות וחרף העובדה כי המנוח התגורר בתל אביב ואבי המבקשת ואשתו               התגוררו בירושלים. לאחר שחלה התדרדרות במצבו הבריאותי של המנוח, ומשלא יכול היה להמשיך ולהתגורר בבית האבות, העבירו אבי המבקשת לדיור מוגן באזור ירושלים.

יא.        לטענת אבי המבקשת, המנוח ביקש לגמול תודה לו ולאשתו על מסירותם אליו, ועשה זאת בכך שהוריש את עזבונו לבתם, המבקשת. המנוח עשה כן ביוזמתו שלו, מרצונו                    החופשי     ובהכרה מלאה של משמעות מעשיו. המנוח ביקש לגמול לאבי המבקשת ולאשתו, אך אבי המבקשת סרב באופן נחרץ. לכן החליט המנוח לצוות את עזבונו לבתו,                  המבקשת, דבר    שאבי המבקשת לא התנגד לו.

יב.        לטענת אבי המבקשת, בשנת 2010 פנה אליו המנוח מיוזמתו, במספר הזדמנויות ומסר, כי ברצונו לערוך צוואה חדשה. הוא תיאר את תוכן הצוואה שביקש לערוך וביקש סיוע                    בהסדרת העניין מול עורך דין. אבי המבקשת סייע למנוח בעניין בכך שפנה לעו"ד א. ופרש בפניו את בקשת המנוח. הצוואה נערכה על ידי עו"ד א. ואושרה על ידי הנוטריון נ.מ.

יג.         אבי המבקשת שולל את הטענה, כי יזם את עריכת הצוואה, קבע את תוכנה או השפיע על המנוח בצורה כלשהיא, או דרש מהמנוח לחתום על הצוואה. כל הפעולות שנעשו על ידי                אבי המבקשת, בהקשר לצוואת המנוח, נעשו לבקשתו המפורשת של המנוח.
 
 
            דיון

5.       

 א.        עפ"י האמור בחוק הירושה צוואה בפני רשות נעשית על ידי המצווה באמירת דבריו בעל פה בפני נוטריון או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו לנוטריון                           (סעיף 22(א) לחוק הירושה).

ב..         בספרם של שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון (הוצאת סדן, 2014) ע" 114 נאמר כך:

            "קיומו של מצווה וקיומה של רשות (כהגדרתה בסעיף 22 לחוק) הם מסימני ההיכר של צוואה בפני רשות. בהיעדרם של אלה אין הצוואה ראויה לשמה ולא ניתן                    לעשות שימוש בהוראות סעיף 25(א) לחוק לשם קיומה".
 

ג.          המתנגד טען לגבי הצוואה השניה, שהגם שנחתמה בפני נוטריון, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה של צוואה בפני רשות, בשל העדר התנאים הנדרשים כדי שצוואה זו                      תחשב  כצוואה פני רשות על פי חוק הירושה. לשיטתו, "ניתן לקבוע, כי היתכנותה של הגדרת נוטריון כרשות עורכת צוואה, נובעת מפעולת עריכת המסמך, באשר פעולה זו                    מוסדרת בחוק הנוטריונים ואשר מהווה את עיקר עשיית הצוואה בפני רשות". המתנגד מפנה לסעיף 7(9) לחוק הנוטריונים, התשל"ו – 1976, וטוען שנוטריון שאינו עורך את                  מסמך הצוואה לא  ניתן  להגדירו כרשות לעניין סעיף 22. כיוון שבמקרה דנן, הנוטריון נ.מ., שאישר את הצוואה, לא ערך את הצוואה אין מדובר לשיטת המתנגד ברשות, וכיוון              שעו"ד א. ראה עצמו רק  כעורך הצוואה גם הוא אינו בגדר רשות (ע" 14-17 בסיכומיו).

ד.         לטענת המבקשת, אין כל יסוד לטענה, כי לשם עשיית צוואה בפני רשות נדרשת "הרשות" לפקח גם על הפעולות המכינות (סעיף 59 בסיכומי המבקשת). אין גם יסוד לטענה, כי             הנוטריון עצמו נדרש לערוך את מסמך הצוואה ממש. 

ה.         אינני מקבל את טענת המתנגד. עו"ד א. והנוטריון נ.מ.– שניהם נוטריונים. במובן זה הם בגדר רשות כאמור בסעיף 22(ז) לחוק הירושה. הטענה לפיה, הנוטריון שבפניו נערכת              צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, חייב להיות הגורם אשר יערוך את הצוואה, נראית לי מרחיקת לכת, הגם שרואה אני את היתרונות הגלומים בקביעה זו. לשיטתי, צוואה בפני              רשות היא צוואה המוגשת לגורם רשמי (רשות), גם אם נערכה בידי אחר, או הנעשית באמצעותו.

ו.          במקרה דנן, הנוטריון נ.מ. סבר, וכך גם העיד, שלא פעל כרשות אלא בכובעו כנוטריון. בנסיבות אלה, לכאורה, יש קושי הנובע מהעדרו של מרכיב יסודי – רשות, שבפניה נערכת             הצוואה.

ז.          בנושא זה הנוטריון נ.מ. אמר כך (ע" 28 ש" 19-20 וש" 24-25):

            "ש. איזה שירות הבנת שהוא רוצה ממך.
             ת. לחתום בפניי לאשר חתימתו על הצוואה.
…
             ש. איך הבנת את תפקידך.
             ת. אימות חתימה על ידי נוטריון.
             ש. יש דבר כזה אימות חתימה על צוואה שאינו עריכת צוואה.
             ת. אני חושב שכן.
             ש. כלומר לא הבנת שאתה פועל לפי הוראות של עריכת צוואה בפני רשות.
             ת. כן". [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
 
             ובע" 31 מש" 3-8 אמר כך:

            "ש. … זה מקרה חריג ויחידי שקרא לי שנדרשתי לאמת צוואה מבלי שאני הכנתי את הצוואה.
             ש. מדוע הסכמת לשירות החריג הזה.
             ת. כפי שאני נותן שירותי נוטריון נתתי גם את זה.
            ש. התבקשת לתת שירות נוטריוני ונתת.
             ת. כן". [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
 
ח.         עולה שהנוטריון נ.מ. לא ראה עצמו כרשות אלא כנוטריון שמאשר חתימה של מצווה על צוואה. דבריו של הנוטריון נ.מ. הם לכאורה כנגד האינטרס שלו, דבר שיש בו כדי להגביר               את מהימנות דבריו. אמנם בהמשך שינה הנוטריון נ.מ. טעמו בנושא זה, לטענתו, אין ספק שמסמך אישור הצוואה מבוסס על סעיף 22 לחוק הירושה (ע" 22 ש" 5-6), אך נראה             לבית המשפט שיש להעדיף בעניין זה את גרסתו הראשונית והספונטנית, מה גם, שכפי שאראה בהמשך, האמור באישור בדבר עשיית הצוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, לא             התקיים בפועל.

ט.         לכשעצמי הנני אוחז בדעה, שאין לבחון את שאלת קיומה של רשות לפי עמדתו הסובייקטיבית של הנוטריון. מעצם היותו נוטריון, מורה חוק הירושה שמדובר ברשות. השאלה אם             יש תוקף לצוואה אינה תלויה באופן שבו הנוטריון תפס את עצמו במעמד אישור הצוואה, אלא מהתקיימותם או אי התקיימותם של התנאים שקבע המחוקק לעריכת צוואה בפני               רשות.

י.          זה המקום לדחות את טענת המבקשת בסיכומיה, שבמקרה של פער בין עדותו של הנוטריון נ.מ. לבין עדותו של מר ד.ג., יש להעדיף את עדותו של האחרון (סעיפים 34-36                   וסעיף 67). מצאתי את עדותו של הנוטריון נ.מ. מהימנה בכללותה ונחרצת, על אף קשיים מסויימים שנתתי דעתי אליהם באופן פרטני.

יא.        אוסיף עוד, כי בצוואה בפני רשות, חוק הירושה אינו דורש את חתימת המצווה או אישורה, ואין גם כל דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה. המחוקק מסתפק                       באישורה של הרשות על הקראתה של הצוואה והצהרת המצווה, כערובה פורמלית לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה. הצהרת המצווה שבאה לאחר ההקראה הנה                 תחליף לחתימת המצווה הנדרשת בצוואה בכתב או בצוואה בעל פה: ראה גם שוחט, פינברג ופלומין, ע" 94, לעיל.
 
 
האם מתקיימים התנאים לעריכת צוואה בפני רשות?

6.   

א.         המתנגד טוען, כי חסרים התנאים הדרושים לעריכת צוואה בפני רשות: שהצוואה נעשתה על ידי המצווה, שהמצווה עצמו הגיש את דברי הצוואה לרשות והתנאי של הקראת                   הצוואה.

ב.         לטענת המבקשת, המתנגד העלה שורה של האשמות חמורות הנוגעות לפעולות בהן נקט לכאורה אביה, מר ד.ג.. לטענתה מדובר בניסיון להשחירו באמצעות טענות חמורות                 שלא  הובא בגינן ולו שמץ של ראיה, מן הטעם שאין בהן שמץ של אמת.
 
 
7.        

א.          סעיף 22(א) לחוק הירושה מורה, כי צוואה בפני רשות תיעשה בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם וכו".

ב.          לדעת בית המשפט, יש לפרש את המילים "על ידי המצווה עצמו" כנסמכות לתיבה "הגשת דברי הצוואה" וגם כנסמכות לתיבה "בכתב". דהיינו, בצוואה בפני רשות, דברי                      הצוואה  בכתב צריכות להיות על ידי המצווה עצמו מחד גיסא, ודברי הצוואה צריכים להיות מוגשים לרשות על ידי המצווה עצמו, מאידך גיסא.

ג.          במקרה דנן, וכפי שאפרט בהרחבה בהמשך, קיים ספק של ממש לגבי התקיימותם של שני התנאים.
 
 
האם המצווה עצמו עשה בכתב את דברי הצוואה?

8. 

 א.         מסקנתי מהראיות שהוצגו בפני, שקיים חשש של ממש, שהמצווה עצמו לא עשה בכתב את דברי הצוואה. אין המשמעות שהמצווה חייב לכתוב בכתב ידו את דברי הצוואה                   (השווה לצוואה בכתב יד: סעיף 19 לחוק הירושה), אלא שבית המשפט צריך להתרשם, כי המצווה עצמו עשה בכתב, או דאג שיעשה בכתב, דבר צוואתו, כערובה לאמיתות                 הצוואה  ולגמירות דעתו של המצווה.

ב.         פרשנות זו מתיישבת יפה עם סעיף 28(א) לחוק הירושה מורה, כי צוואה הינה מעשה אישי:"אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו".
 
ג.          כפי שביטא זאת כב" השופט הנדל, בבע"מ 7468/11 פלוני נ" אלמונית (פורסם במאגרים, ניתן ביום 3.7.12) הגם שהדברים נאמרו בהקשר אחר, צוואה מתמקדת                         באוטונומיה  של היחיד – הוא לבדו ללא שותפים.

ד.         המבחן למעורבות בעריכת הצוואה הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה ופעולותיו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר – תגדל הנטייה לפסול את הצוואה,               גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה: שוחט, פינברג ופלומין לעיל, עמ" 138.

ה.         על נסיבות עריכתה של הצוואה במקרה דנן, חיים אנו בעיקר מפי מר ד.ג. עצמו. מר ד.ג. היה מעורב, גם לפי דבריו, בכל השלבים המכריעים של עשיית הצוואה. ויודגש, כי                     הצוואה  לא אושרה על ידי עו"ד א., אלא הועברה לאישורו של הנוטריון נ.מ..
 
 
מידת מעורבותו של מר ד.ג. מול עו"ד א.

9.         הפעולות בהן היה מר ד.ג. מעורב מול עו"ד א.:

יצר קשר עם עו"ד א. (ע" 35 ש" 15-16).

העביר לעו"ד א. את פרטיו של המנוח, כולל ת.ז., על מנת שיכין עבורו טיוטת צוואה לחתימת המנוח (סעיף 3 בתצהירו של עו"ד א.).

ביקש מעו"ד א. לעשות צוואה (ע" 36 ש" 7).

ביקש מעו"ד א. רק לערוך את הצוואה (סעיף 5 בתצהירו של עו"ד א.).

יזם את שיחת הטלפון בין המנוח לעו"ד א. (ע" 35 ש" 18-19).

נכח בשיחה בין עו"ד א. למנוח (ע" 35 ש" 16; ע" 36 ש" 23-24).

הביא לעו"ד א., לבקשתו, את מספרי תעודות הזהות של מנהל העזבון, המוטבת וכו" (ע" 35 ש" 23-25).

הביא את הפרטים  לאחר שעו"ד א. דיבר עם המנוח (ע" 36 ש" 32; ע" 37 ש" 4).

העביר לעו"ד א. את פרטי הנהנים (ובכלל זה פרטי בתו – המבקשת) פרטי המוריש, ומידע כללי בנושא תוכן הצוואה (סעיף 4 בתצהירו של עו"ד א.).

קיבל הודעה מעו"ד א. שהצוואה מוכנה (ע" 36 ש" 1).

קיבל מעו"ד א. העתק מהצוואה ונספח אישור צוואה נוטריוני מוכן לאימות (סעיף 8 בתצהירו של עו"ד א.).

קיבל הנחיות מעו"ד א. לגבי עשיית הצוואה (ע" 36 ש" 7-8).

קיבל העתק מהצוואה מעו"ד א. (ע" 37 ש" 8-9).

קיבל לבקשתו, מעו"ד א., פרטים לגבי נוטריון באזור המרכז  (סעיפי 5-6 בתצהירו של עו"ד א.).
 
 
מידת מעורבותו של ד.ג. מול הנוטריון נ.מ.

10.        הפעולות בהן היה מר ד.ג. מעורב מול הנוטריון נ.מ.:

קיבל המלצה מעו"ד א. לגבי הנוטריון נ.מ.(סעיף 22 בתצהירו).

דיבר עם הנוטריון נ.מ. בטלפון לפני שהגיעו למשרדו (ע" 36 ש" 12).

אמר לנוטריון נ.מ. שרוצים שיעשה אימות (ע" 36 ש" 12).

ליווה את המנוח מתל אביב למשרדו של הנוטריון נ.מ. בהרצליה (סעיף 22 בתצהירו; ע" 36 מש" 10).

נכח בחדר במועד אישור הצוואה בפני הנוטריון נ.מ.(סעיף 22 בתצהירו; ע" 36 ש" 11-12 וש" 20). נתן את הניירת לנוטריון נ.מ.(ע" 36 ש" 12).           
 
 
11.        המדובר באירועים וזיקות שבכל אחד מהם אין בו כשלעצמו כדי לבסס עילת בטלות בשל נטילת חלק בעריכת הצוואה, אולם הצטברותם יוצרת לעתים את אותה השתתפות ב                  בעריכה שיש בה כדי לפסלה: ע"א 5869/03 חרמון נ" גולוב פ"ד נט(3) 1; ע"מ (ב"ש) 110/04 פלוני נ" אלמוני (פורסם במאגרים, ניתן ביום 24.2.05):

                  "השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תוית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה                            בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך הדין לקביעת פגישה כהרי                         העברת תוכן הצוואה אליו על ידי הנהנה  לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך הדין על ידי הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים".
 

 
12.

א.        ומן הכלל אל הפרט. אין צורך במסגרת הליך זה לקבוע איזו פעולה בודדת בכוחה להביא לתחולת סעיף 35 לחוק הירושה או לקביעת הקו שבין פעולה בודדת, שנועדה                להקל על המצווה לערוך צוואה, לבין מעורבות של ממש. בנסיבות שבהן הצטברות האירועים מביאים את המקרה לגדרו של סעיף זה.

ב.         מה שברור שאין לומר, כי מר ד.ג. הינו בבחינת חוליה מקשרת בין המצווה לעו"ד א. והנוטריון נ.מ., או מסייע "לוגיסטי" "כשולחו של המנוח" (סעיף 84 בסיכומי המבקשת). התנהגותו מאופיינת בליווי מתמיד בתהליך של עריכת הצוואה העולה כדי נטילת חלק פעיל בעריכתה, לרבות הכנתה. גם אם אקבע שהתקיימה שיחת טלפון בין עו"ד א. לבין המנוח, טביעות אצבעותיו של מר ד.ג. מצויות לאורך כל זירת האירוע.

ג.          במקרה דנן עסקינן במנוח, שלפי דבריו של מר ד.ג., היה  במועד עריכת הצוואה ואף בשנים שלאחר מכן עצמאי, פעיל ואוטונומי וודאי לא דמנטי. לטענת מר ד.ג., רק בחודשים שקדמו  לפטירתו ולאחר עריכת הצוואה השניה חדל להתנהל עצמאית (סעיף 24 בתצהירו של מר ד.ג.). בנסיבות אלה לא ברור לבית המשפט מדוע בכלל היה צריך מר ד.ג. "לעזור" למנוח באופן כה אינטנסיבי העולה כדי מסה קריטית של מעורבות בעשיית הצוואה. גם לא ברור מדוע היה צריך לפצל את הליך עריכת הצוואה ואישורה בנסיבות אלה. שאלות אלו לא קיבלו מענה מספק, ואיני מקבל את ההסבר שניתן על ידי מר ד. ג. כי הפיצול נעשה מטעמי נוחות ולאור גילו של המנוח (סעיף 32-33 בסיכומי המבקשת), במיוחד בנסיבות בהן הוכח, כי המנוח ידע ליצור קשר עם עו"ד, ואף עשה כן כשנה וחצי לפני מועד הצוואה השניה, בשנת 2008 (סעיפים 24 ו-27 ונספח ד" בהתנגדות). לא ברור מה הפיצול "חסך" למנוח שעה שהמנוח התייצב בסופו של יום אצל הנוטריון נ.מ., שהיה יכול גם לערוך את הצוואה ולאשרה באותו מעמד (סעיף 5 בסיכומי התשובה של המתנגד).
 
 
13.

 א.         בית המשפט מוצא לציין, כי מר ד.ג. שינה גרסתו לעניין המועד שבו המנוח חדל להיות עצמאי בסיכומיו לעומת תצהירו (השווה סעיף 24 בתצהירו לסעיף 19 בסיכומיו) באופן המדבר             בעד עצמו: בתצהירו טען כך (סעיף 24):

"... במועד עריכת הצוואה, ואף בשנים שלאחר מכן, התגורר המנוח בדיור "מוגן", אך היה עצמאי, פעיל ואוטונומי. בתקופה בה ערך את צוואתו, לא היה המנוח במצב סיעודי, וודאי שלא היה "דמנטי". למעשה, רק בחודשים שקדמו לפטירת המנוח חלה הידרדרות במצבו הגופני אשר פגעה ביכולתו להתנהל באופן עצמאי, ורק חמישה חודשים לפני פטירתו הוא עבר להתגורר בבית אבות סיעודי" [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
 
ב.         מנגד בסיכומיו טען כך (סעיף 19 בסיכומיה של המבקשת):
"בשנת 2010 … פנה המנוח ביוזמתו למר ג., ומסר… כי ברצונו לערוך צוואה חדשה. באותה תקופה היה המנוח בכושר נפשי מלא, אך הוא נזקק לסיוע בעניינים שונים בשל התדרדרות מצבו הגופני…".
 
ג.          לציין שבסיכומים חזרה הגרסה הראשונה לעניין עצמאותו של המנוח במועד עריכת הצוואה (סעיף 95 בסיכומי המבקשת).
 
 
14.       א.         אין מחלוקת שמר ד.ג. הוא אשר נתן לעו"ד א. הנחיות לעריכת הצוואה (סעיף 21 בסיכומיה של המבקשת), אך מנגד לא השתכנעתי כי הנחיות ורצון המנוח הועברו על ידי המנוח באופן עצמי, וללא פיקוח של מר ד.ג., שהיה לטענתו נוכח במהלך השיחה הטלפונית בין המנוח לעו"ד א.. לא הוכח באופן המניח את הדעת, כי עו"ד א. פעל על פי הנחיותיו של המנוח בלבד.
ב.         בשום שלב המנוח לא נפגש עם עורך הדין א. שערך את הצוואה. לא נוצר קשר ישיר בין המנוח לבין עורך הדין שיש בו כדי להסיר את הספק שנוצר בעקבות מעורבותו של מר ד.ג.. לא שוכנעתי שנותק הקשר בין אירועי ההתערבות מצד מר ד.ג. לבין פעולותיהם של עו"ד א. והנוטריון נ.מ.. לא שוכנעתי, כי יש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ" בנדל פ"ד לה03) 101; ע"א 7505/95 שוורץ נ" בית אולפנא בית אהרון וישראל פ"ד נד(2) 215.
ג.          במקרה דנן, עו"ד א. לא קיבל את פרטי הצוואה מפי המנוח, וכיוון שלא אישר את הצוואה, אלא רק ערך אותה לפי דבריו, לא השתכנעתי כי בירר באופן עצמאי את רצונו של המצווה. כך אמר בתצהירו עו"ד א. (סעיף 3 בתצהירו):
"בחודש פברואר 2010 העביר אלי מר ד.ג. את פרטיו של מר י. א. הכולל מס" ת.ז. על מנת שאכין עבורו טיוטת צוואה לחתימת המנוח" [ההדגשה הוספה – ד.ט.].
 
דברים אלה סותרים את גרסתו של מר ד.ג. (סעף 21 בתצהירו):
"למיטב ידיעתי, עו"ד א. שוחח במישרין עם המנוח, וערך את הצוואה ואת המסמכים הנלווים לה בהתאם להנחיותיו ורצונו של המנוח".
 
ד.         בסתירה בין הגרסאות העדפתי את גרסתו של עו"ד א. לגבי הגורם שממנו קיבל את פרטי הצוואה.
ה.         לציין עוד, שאת התיבה "עבורו" המובאת לעיל, בסעיף 3 בתצהירו של עו"ד א., אפשר לפרש כמוסבת למר ד.ג. או כמוסבת למנוח. במקרה הראשון, אין אפשרות ליתן תוקף לצוואה והדברים ברורים, ונתתי גם משקל לכך שעו"ד א. לא גבה שכר טרחה בגין הכנת הצוואה בשל הקשרים הטובים שלו עם משפחתו של מר ד.ג..       
 
 
15.       א.         נתתי גם משקל לסתירות ולפערים בין גרסתו של עו"ד א. לבין גרסתו של מר ד.ג., כפי שהצביע עליהם המתנגד בסיכומיו, ובין היתר לגבי השאלה מי יזם את שיחת הטלפון למנוח לשם בירור פרטי הצוואה וכן האם מר ד.ג. נכח במהלך השיחה הטלפונית
            מר ד.ג. בע" 35 ש" 15-16"
"ש. יצר קשר עם עורך דין.
ת. אני יצרתי קשר עם עורך דין ועורך דין דיבר איתו בטלפון. אני הייתי שם לכן אני יודע" [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
           
            לעומת דבריו של עו"ד א. (ע" 18 ש" 6):
"אני התקשרתי, דיברתי עם איש זקן, שאלתי שאלות" [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
ודבריו של עו"ד א. (ע" 18 ש" 13-115):
"… ביקשתי את הטלפון של המנוח, ואח"כ התקשרתי אליו. אני לא יודע אם מר ד.ג. היה לידו או לא. אני חושב שהייתי מזהה, אם הייתי שואל שאלות והוא היה מהסס לענות או מבקש לבדוק ואז לחזור אליי, אז היו עולים לי חשדות" [ההדגשות הוספו – ד.ט.].
 
ב.         מכל מקום עולה, כי שיחת הטלפון, אם התקיימה, בין עו"ד א. למנוח התקיימה בנוכחות מר ד.ג. לאחר שהצוואה כבר נערכה על פי הפרטים שהתקבלו ממר ד.ג.. באשר לשיחת הטלפון, מטבען של שיחות טלפוניות, שאין וודאות כי עו"ד א. אכן שוחח עם המנוח עצמו, בהעדר הכרות קודמת.
ג.          אני דוחה את טענת המבקשת, כי הפערים בתשובה לשאלה באיזה שלב דיבר מר ד.ג. עם עו"ד א. (לפני או אחרי עריכת הצוואה) משקפים פערי זכרון טבעיים (סעיף 25 בסיכומי המבקשת). מדובר במידע שלא אמור היה בכלל להיות בידיעתו של מר ד.ג., אלא אם כן היה מעורב בו.
ד.         אני דוחה גם את הטענה שבגלל שמר ד.ג. חשף מיוזמתו שהיה נוכח בשיחת הטלפון של המנוח עם עו"ד א. הדבר מהווה בהכרח ערובה לכך שלא היתה השפעה או מידה של פיקוח מצד ד.ג. (סעיף 26 בסיכומי המבקשת). התרשמות בית המשפט היא, כי חשיפת המידע בחקירה נגדית (להבדיל מהתצהיר) על ידי מר ד.ג. נועדה לעורר אמון, ואין לשכוח כי עסקינן בבעל עניין.
 
 
16.       א.         דעתי נתחזקה בתוצאה אליה הגעתי גם מן העובדה שבצוואה השניה מיום 10.3.10 נאמר כי (סעיף 1):
"הנני מבטל כל צוואה קודמת שעשיתי (אם עשיתי) לפני צוואתי זו, בין שבכתב ובין שבע"פ". [ההדגשה הסופה – ד.ט.]
 
ב.         מר ד.ג. נשאל האם ידע שהמנוח ערך צוואה אחרת. תשובתו החד משמעית היתה  שלא ידע (ע" 33 ש" 19-23):
"ש. האם ידעת שבשנת 2008 נרשמה צוואה על ידי המנוח.
ת. לא.
ש. אני אומרת לך שלמעשה כ- 13 שנים אחרי נקודת התהדקות היחסים ביניכם אתה לא מוזכר ולא מי מבני משפחתך בצוואת 2008.
ת. אם את אומרת כן. לא ידעתי שכתב צוואה".
 
בהמשך התאים עדותו ושינה מגרסתו, וטען שבעת עשיית הצוואה השניה כבר ידע את דבר קיומה של הצוואה הראשונה (ע" 34 ש" 18-27):
 
"ש. מפנה לסעיף 23 לתצהירך ומצטטת. אתה אומר שלמעשה נערכה שיחה בינך לבין המנוח בהקשר של תוכן הצוואה. זה נכון.
ת. כן.
ש. תספר איך השיחה התפתחה.
ת. זה לא היתה שיחה אחת אלא מספר שיחות. אני לא רצתי לעשות שינוי הזה. הוא ביקש ממני לעשות את השינוי ולא רציתי לעשות. ביקש וביקש ואני לא רציתי.
ש. מה ביקש.
ת. רצה לעשות שינוי של הצוואה שלו. אז ידעתי שיש צוואה קודמת. לא אמר לי מה היא אומרת.
ש. מה השינוי.
ת. לעשות שינוי ולהשאיר את העיזבון לי ולאשתי וכל הזמן אמרתי שאני לא מוכן. אני רציתי שמה שאני עושה יהיה לשם מצווה. לא עשיתי את זה בשביל כסף. אחר כך שהוא התעקש ואמר שרצה להשאיר את העיזבון לבתי לא רציתי לעשות אך בסוף הסכמתי ועזרתי לו לעשות את השינוי. לא יודע למה דווקא לבתי.
ש. האם אתה אמרת לבתך.
ת. לא הכל בא ממנו" [ההדגשות הוספו – ד.ט.].
 
ובע" 37 ש" 18-21 אמר כך:
"ש. בתחילת החקירה אמרת שלא ידוע לך על צוואה משנת 2008.
ת. ידעתי בזמן שרצה לשנות את הצוואה היתה צוואה קודמת.
ש. ידעת למי הוריש בצוואה הקודמת.
ת. כן [ההדגשות הוספו – ד.ט.].
 
            דבריו של מר ד.ג. לא היו אמינים בסוגיה זו.
ג.          בנסיבות בהן אין מחלוקת כי המנוח עשה צוואה ראשונה קודמת ביום 24.9.08, רק כשנה וחצי לפני כן, ניסוח הצוואה השניה מעורר קושי ותמיהה. לא רק שהמנוח לא נתן בצוואה השניה הסבר לשינוי כפי שלעיתים נעשה, אלא שלכאורה המנוח, לגביו נטען שהיה עצמאי ולא דמנטי "שכח" לכאורה שעשה צוואה קודמת.
ד.         נראה לבית המשפט, שמר ד.ג. לא ידע בוודאות אם קיימת צוואה קודמת אם לאו ונוסח הצוואה משקף זאת. לכך יש להוסיף, כי מר ד.ג. לא סיפר לעו"ד א., כי המנוח ערך צוואה קודמת, דבר אשר יכול היה לעורר בירור מעמיק לגבי רצונו בשינוי הצוואה, וגם לכך נתתי משקל (סעיפים 31-32 בסיכומי המתנגד). כמו כן, להסברו של מר ד.ג. לגבי נסיבות שינוי הצוואה – שהמנוח חש עזוב ונטוש על ידי המתנגד – אין תימוכין חיצונים (סעיף 8 בתצהירו; ע" 34), אם כי אין לשלול אפשרות זו בנסיבות בהן המתנגד טען שחלה במחלה קשה ומיעט בביקורים וחדל לטפל בענייניו של המנוח.
ה.         בסיכומם של הדברים, התרשמתי ממעורבות עמוקה של מר ד.ג. בעשיית הצוואה השניה תוך כדי מעורבות עוה"ד א. ולאחריה, ולא השתכנעתי שהצוואה נעשתה על ידי המנוח מרצונו החופשי, ושההחלטה להוריש למבקשת, בתו של מר ד.ג., היתה עצמאית ובלתי תלויה של המנוח, ובמילים אחרות, לא התרשמתי כי הצוואה נעשתה על ידי המנוח בעצמו כדרישת סעיף 22 (א) לחוק הירושה.
 
 
17.       א.         ער אני שכל האמור לעיל מתייחס למקרה של נהנה שלקח חלק בעשיית הצוואה, ואילו במקרה שלפני מר ד.ג. אינו הנהנה הישיר בצוואה, אלא בתו. עם זאת, במקרה דנן, התרשמות בית המשפט היא, כי אמנם שם הנהנית הפורמלית הוא של המבקשת, אך הנהנה בפועל הוא אביה, מר ד.ג.. התרשמות זו נובעת מהנימוקים הבאים:
ראשית – טענת המבקשת (ובעצם מר ד.ג.) לאורך כל ההליך היתה, כי מר ד.ג. ואשתו הם שהשקיעו משך שנים מזמנם וממרצם לטובת המנוח (סעיף 3 בסיכומי המבקשת). אני מקבל את הטענה, כי מר ד.ג. ואשתו טיפלו ודאגו למנוח במסירות בטרם פטירתו וגם לאחר מכן, והדבר עולה מהראיות שהוצגו בתיק.
מר ד.ג. הודה שהמנוח רצה להוריש לו ולאשתו את העזבון, ורק עקב סירובו התקיף נרשמה בתו, המבקשת, כנהנית (סעיף 23 בתצהירו של מר ד.ג.; ע" 34 ש" 27-29).
בנסיבות אלה היה מצופה, כי המנוח יגמול להם, ולא למבקשת, עימה לא היה המנוח בקשר. בנסיבות בהן נטען שזה בדיוק מה שהמנוח רצה לעשות – להיטיב עם מר ד. ג. ואשתו (סעיף 23  בתצהירו של ד.ג.) – התבסס ספק בליבי אם אכן היה זה המנוח שרצה לגמול למר ד.ג. ולאשתו באמצעות בתם, המבקשת, או שזה רעיון של מר ד.ג., וגם אם כן, יש לראות במבקשת רק "צינור" למר ד.ג. ואשתו. בית המשפט התרשם כי ההצעה למנות את הבת באה בעצה אחת בין המנוח לבין מר ד.ג., ולא מיוזמתו של המנוח בלבד.
האמנתי לדבריו של מר ד.ג. שהוא לא רצה שהוא או אשתו יהיו מוטבים בצוואה (ע" 34 ש" 27-28; 39 ש" 28-29). לא האמנתי לדבריו שהמנוח התעקש ואמר שרוצה להשאיר את העזבון למבקשת, בתו של מר ד.ג. אותות האמת לא ניכרו מדבריו ביחס לעניין זה (ע" 34 ש" 27-32).
זה המקום להעיר, שבית המשפט התרשם מכך שמר ד.ג. התחמק ממתן מענה לשאלות שונות. כאשר הדבר היה נוח לו טען ש"לא זכר" ו"לא ידע": (ע" 35 ש" 30; 36 ש"18-19; 37 ש" 2 וש" 7 וש" 17 וש" 22-23; ש" 24-25; ע" 39 ש" 3-4 וש" 5-6).
שנית, לא האמנתי לדבריו של מר ד.ג. שלא ידע איך עושים צוואה בארץ או שלא ידע שצריך לקחת את הצוואה לנוטריון (ע" 36 ש" 6-10):
ת. זה פעם ראשונה בחיי שעזרתי לאדם לעשות צוואה. לא ידעתי שצריך לקחת את הצוואה לנוטריון. ואני התקשרתי לעורך דין שאני מכיר וביקשתי ממנו לעשות צוואה. לא ידעתי שיגיד לי אחר כך לקחת את זה לנוטריון.
ש. ידעת איך עושים צוואה בארץ.
ת. לא [ההדגשות הוספו – ד.ט.]
 
מר ד. ג., לפי דבריו, עלה לארץ בשנת 1977 (ס" 4 בתצהירו של מר ד. ג.). מדובר בפרק זמן רב. מדובר בעולה ותיק. כמו כן, גרסתו של מר ד.ג. נסתרת, מניה וביה, מתצהירו של עו"ד א. (סעיף 5), כי מר ד.ג. אמר לו שעליו רק לערוך את הצוואה ושאלו עם הוא מכיר נוטריון באזור המרכז, שבפניו תעשה החתימה. דברים אלה מלמדים, ללא ספק, כי מר ד.ג., היה בקיא בהליכי עריכת הצוואה. בקיאות זו מעלה חשש שמר ד.ג. היה ער לצורך "להרחיק" עצמו מהצוואה, וזו הסיבה שסרב להרשם בה ונידב את בתו המבקשת שנרשמה כמוטבת.
לא האמנתי לדבריו של מר ד.ג. שאינו זוכר, כי ביקש מעו"ד א. פרטים על נוטריון באזור המרכז (ע" 37 ש" 17). באופן דומה לא האמנתי לטענה, כי עו"ד א. המליץ שעריכת הצוואה תעשה בפני נוטריון באזור המרכז (סעיף 28 בסיכומיה של המבקשת).
זאת ועוד, בחקירה הנגדית התברר שמר ד.ג. נעזר בעניינים משפטיים אחרים שנגעו למנוח בעו"ד – בנו (ע" 13 ש" 1-2; ע" 14 ש" 23-24), ואין לשלול שגם בעניין עריכת הצוואה השניה קיבל עזרה או הדרכה משפטית.
שלישית – מר ד.ג. מונה בצוואה השניה כמנהל עזבון, ולא חוייב במתן ערובה כלשהיא לביצוע הצוואה, והדברים מאפשרים למר ד.ג. שלא לבצע את הצוואה ולהעביר את העיזבון לעצמו.
רביעית, המבקשת לא צרפה תצהיר תומך מטעמה לתגובתה להתנגדות. התצהיר התומך הוגש על ידי מר ד.ג.. משהועברה ההתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה על פי תקנה 20 לתקנות הירושה, התשנ"ח -1998, חלה תקנה 258ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, המחייבת תמיכה של כתבי טענות בתצהירו של בעל הדין שיאמת את העובדות אשר ידועות לו מידיעתו האישית, כולל הטענה שאינו יודע דבר.
המבקשת גם לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, חרף שתי החלטות של בית המשפט בעניין הגשת תצהירים (ראה החלטה מיום 17.10.13 ומיום 21.5.14), ולא התייצבה לדיוני ההוכחות ולחקירה נגדית, על אף בקשת המתנגד שהוגשה ביום 18.5.14, והכל ללא נטילת רשות מבית המשפט מראש. התנהלות זו זה יש לזקוף לחובת המבקשת, ואני מקבל את עמדת המתנגד, כי המבקשת בחרה שלא להביע את עמדתה לעניין קיום הצוואה ודוחה את טענות המבקשת בעניין זה (סעיפים 90-93). לציין שלאחר שבית המשפט קבע מועד נוסף לדיון, הודיע ביום 17.6.14 המתנגד, כי אין בכוונתו לחקור את המבקשת, אך בכך אין כדי לבסס את טענת מר ד.ג., כי הטענות העובדתיות לא היו בידיעתה של המבקשת. טענה זו לא הוכחה (סעיף 92 בסיכומי המבקשת).
בשל אי הגשת תצהיר עדות ראשית של המבקשת עצמה, לא נתבררה סוגיית מעורבותה או אי מעורבותה של המבקשת בעשיית הצוואה, ובין היתר, סוגיית ליווי המנוח למשרדו של הנוטריון נ.מ..
בשל התנהלות המבקשת, לא נתאפשר למתנגד לשלול שהמבקשת, הנהנית, היתה עדה לעשייתה או לקחה באופן אחר חלק בעריכתה או שהיתה כפי שציינתי "הצינור" עבור אביה. התנהלות זו יש לזקוף לחובת המבקשת. כפי שנאמר בע"א 548/78 נועה שרון ואח" נ" יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736, עמ" 762-763:
"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
 
הלכה מושרשת היא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בצד ישיר להליך.
            חמישית– נתתי משקל לאירועים נוספים שארעו לאחר חתימת הצוואה בהקשר של החתמת המנוח על מסמכים נוטריונים בפני עו"ד א. ב.: מסמך 546/12 שהינו יפוי כח כללי שחתם המנוח ביום 10.4.12 שבו מינה את מר ד.ג. כמיופה כוחו, וכן מסמך 547/12 מאותו מועד שהוא, הודעת המנוח בדבר מינוי מר ד.ג. כאפוטרופוס במקרה של אובדן כושר משפטי (צורפו לכתב ההתנגדות).
במטריה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד על ראשית דבר מאחריתו, דהיינו, ראיות מאוחרות למועד עריכת הצוואה, עשויות ללמד על התקופה שקדמה לעריכתה בפועל: ע"א 157/89 ששון נ" מרזב פ"ד מו(2) 209. בדרך של היקש אני קובע, כי אירועים שארעו לאחר חתימת הצוואה בהקשר של החתמת המנוח על יפויי כח נוטריוניים וכו" יכולים ללמד על ההתנהלות בתקופה שקדמה לעריכת הצוואה השניה ובעת עריכתה.
התברר, כי גם עו"ד ב. לא ערך את המסמכים שמספרם 546/12 ו-547/12 אותם אישר כנוטריון (ע" 12 ש" 30-31):
"ת… זה גם מסמך שלא אני הכנתי, וניתן לבדוק מי העו"ד שהכין את זה".
 
התברר עוד בחקירה נגדית, כי המסמך נערך על ידי ב"כ המבקשת, אחיה, שהוא עו"ד, שמשרדו עובד מול משרדו של עו"ד ב. (ע" 13 ש" 1-2).
כמו כן, הופרכה גרסתו של עו"ד ב., שביום 10.4.12 המנוח התייצב במשרדו וחתם בפניו (ע" 12 ש" 5-7 וע" 13 ש" 8-9). עדותה של האחות הגב" ל.ש., האחות של הדיור המוגן, והרישומים הרלבנטיים ליום חתימת יפוי הכח, 10.4.12, מעלים שמצבו של המנוח היה כזה שלא יכול היה להיות בחדרו לבד ולכן שהה בחדר חולים, ולא יכול היה לצאת מבית האבות לבד (ע" 6 מש" 6-16). מעבר לכך, מהקבלה שהוגשה עולה, כי שולמה בגין אימות חתימה מחוץ למשרד (הוגש לתיק ביום 9.6.14), כך שברור שהמנוח לא התייצב בפני עו"ד ב. כפי שנטען. מנגד, מהרשומות של בית האבות עולה, כי מר ד.ג. ביקר את המנוח באותו היום בו חתם או הוחתם על המסמכים הנוטריוניים.
החתמת המנוח על יפוי כח לטובת מר ד.ג., תוך ביטול יפוי כח קודם שנתן המנוח לטובת המתנגד, וכן החתמתו של המנוח על מסמך הממנה את מר ד.ג. כאפוט" עליו במקרה של אובדן כושר, בנסיבות המתוארות הותירו תחושה קשה של אי נוחות וגם לכך נתתי משקל (ע" 12-14 בסיכומי המתנגד).
ב.         בית המשפט לא יתן יד לניסיון מכוון לחמוק מתחולתו של סעיף 35 לחוק הירושה על ידי קביעת מוטב אחר, שאינו עורך הצוואה או בן זוגו, ובמקרה דנן, המבקשת, בתו של מר ד.ג., שעה שהשתכנע, כי לפניו צוואה לטובת מי שנטל חלק בעריכתה, מר ד.ג., הגם שהדבר לא נרשם במפורש.
ג.          על בית המשפט להפעיל את סעיף 35, על אף המגמה המצמצמת להפעלתו, על פי הנסיבות הפרטיקולריות של כל מקרה ומקרה, ובראש ובראשונה במקרה שבו בית המשפט משתכנע, כי רישום המוטבת אינו משקף את הרצון האמיתי של המנוח, ונראה כי מדובר ברצונו של מי שהיה מעורב בעשיית הצוואה.
 
 
האם המצווה עצמו הגיש את דברי הצוואה לרשות?
18.       א.         גם אם הייתי קובע, כי הצוואה נעשתה על ידי המנוח – ולא קבעתי כך –  וגם אם לא הייתי מחיל את סעיף  35 בנסיבות המקרה – ולא עשיתי כן – לא היה בכך כדי להועיל והייתי מורה על ביטול הצוואה.
ב.         משאין מחלוקת במקרה דנן, כי הצוואה לא נעשתה בדרך של אמירת הדברים בעל פה בפני הנוטריון נ.מ., יש לבחון את החלופה השניה, היינו, הגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו לנוטריון.
ג.          עו"ד א. העיד שלא מסר למנוח העתק מהצוואה שהכין (ע" 18 ש" 25).
"… למנוח לא נתתי את הצוואה".
 
ד.         הנוטריון נ.מ. ציין שהמנוח הביא צוואה עימו, אך לא הצהיר כי הצוואה הוגשה לו על ידי המצווה עצמו, כפי דרישת סעיף 22(א).
ה.         לא נעלם מבית המשפט שמר ד.ג. טען, כי הוא זה אשר נתן את הצוואה לנוטריון נ.מ.(ע" 36 ש" 9-14):
"ש. ידעת איך עושים צוואה בארץ.
ת. לא. לחמותי היתה צוואה. התקשרנו לנוטריון שקבע איתנו פגישה, לקחתי אותו לנוטריון וחתם על הצוואה בפני הנוטריון. הגענו ישבנו 2,3 דקות מחוץ למשרד והנוטריון הזמין אותנו להיכנס, ישבנו ונתתי את הניירת לנוטריון. אמרתי לו בטלפון שאנו רצינו שיעשה אימות. הוא לקח העתק אחד ונתן למנוח העתק שני. אמר לו לקרוא את הצוואה. הוא עצמו קרא את הצוואה, הנוטריון. הוא קרא קודם בשקט ואחר כך חלקים בקול רם, עו"ד נ.מ." [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
 
ו.          לאור הדברים המפורשים הללו אין ספק שלא התמלאו התנאים לעשיית צוואה בפני רשות כמשמעותה בסעיף 22(א) לחוק הירושה.
ז.          מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם שהצוואה הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו ותנאי זה לא מתקיים במקרה דנן.
 
 
19.        א.        בנקודה זו היה על בית המשפט לסיים את פסק הדין ולקבל את ההתנגדות לצוואה השניה. בית המשפט לא יעשה מלאכתו קלה ויבחן את האפשרות הנוספת לפיה, מר ד.ג. לא היה נוכח במהלך הפגישה אצל הנוטריון נ.מ. ובהנחה שהצוואה בכתב נמסרה לנוטריון על ידי המצווה עצמו. 
ב.         מצאתי לבחון אפשרות זו לאור דברי הנוטריון נ.מ. בתצהירו, כי המנוח הגיע למשרדו מלווה, למיטב זכרונו על ידי גברת (סעיף 3 בתצהירו מיום 6.12.12). אמנם הנוטריון נ.מ. חזר על גרסה זו בעדותו: שלמיטב זכרונו היה המנוח מלווה על ידי גברת, אך לא היה לגמרי בטוח (ע" 28 ש" 4; ע" 31 ש" 16-21). מנגד עלו ספקות לגבי גרסה זו (סעיף 34 בסיכומי המבקשת).
ג.          לאחר שעיינתי בדבר הגעתי לכל מסקנה, כי לא יהיה בכך כדי לשנות ממסקנתי והכל כמפורט להלן.
ד.         סעיף 22(ב) לחוק הירושה מורה, כי דברי המצווה כפי שהוגשו לנוטריון, ייקראו בפני המצווה. נוכח טענתו של עו"ד א. שמעולם לא הקריא למנוח את תוכן הצוואה שערך (סעיף 9 בתצהירו), ונוכח עדותו של הנוטריון נ.מ., כי גם הוא לא הקריא את הצוואה למנוח וגם המנוח לא הקריא לו אותה (סעיף 5 בתצהירו מיום 6.12.12), עולה שלא מתקיימים תנאי סעיף 22(ב) לחוק הירושה, ושאין במקרה שלפני צוואה בפני רשות כמפורט להלן.
 
 
 
הקראת הצוואה


20.     

 א.   מפאת חשיבות הדברים אני מביא במלואו את תצהירו של הנוטריון נ.מ. מיום 6.12.12 (צורף לתצהיר עדות ראשית של המתנגד שהוגש ביום 27.4.14):
"1. ביום 10.3.2010 הגיע למשרדי ברחוב בן גוריון 14 הרצליה המנוח יש. א. ז"ל אשר ביקש ממני לאשר חתימתו על צוואה אשר הביא עימו. אבקש להדגיש כי אינני עורך הצוואה.
2. אינני זוכר מי הפנה את המנוח אלי, אך בשיחה עם עו"ד יעל רייס ולשאלתה האם אני מכיר את עו"ד א., היא הזכירה לי שהנ"ל הופנה ע"י עו"ד א..
3. המנוח היה מלווה עם מישהו שלא היה מוכר לי ואינני זוכרו. (למיטב זכרוני היתה זו איזו גברת).
4. כאשר ישבתי עם המנוח אותו מלווה היה באותו מעמד וישב ליד שולחני.
5 .לא הקראתי את הצוואה למנוח והוא גם לא הקריא לי אותה, ושוחחתי עימו שיחה כללית בלבד. כמובן שאלתיו אם זוהי צוואתו ואם הוא מבין משמעותה של צוואה, ואם הוא רוצה לחתום עליה, הוא ענה בחיוב.
6. המנוח הגיע עם מסמך האימות מוכן ועלי היה רק להוסיף את התאריך ואת מקום החתימה, ואכן כך עשיתי"
[ההדגשות הוספו; השם א. מופיע במקור – ד.ט.]
 
ב.         בעדותו חזר הנוטריון נ.מ. על גרסתו, לפיה לא ערך את הצוואה (ע" 27-28).
ג.          לעניין הקראת הצוואה העיד הנוטריון נ.מ. כך (ע" 27 ש" 27):
"בפניי ישב ועיין בצוואה, אולי קרא בעיניו ואני לא הקראתי לו אותה" [ההדגשה הוספה – ד.ט.]
 
                        ומיד לאחר מכן (ע" 27 ש" 28-30):
"ש. הצוואה לא הוקראה.
ת. אני לא הקראתי לו. ייתכן שמי שערך את הצוואה אולי גם הקריא לו. הוא ישב בפניי ועיין בה ואני לא הקראתי לו אותה" [ההדגשה הוספה – ד.ט.].
 
ד.         דהיינו עולה בבירור, כי הנוטריון נ.מ. לא הקריא את הצוואה למנוח וגם לא ידע לומר אם מי שערך את הצוואה – עו"ד א., הקריא לו את הצוואה.  מנגד עו"ד א. טען שלא עשה כן (סעיף 9 בתצהירו של עו"ד א.).
ה.         בהמשך שינה הנוטריון נ.מ. מגרסתו ואמר כך (ע" 30 ש" 16-17).
ש. מה כתוב בסעיף 4 למסמך הזה [מסמך האישור – ד.ט.]
ת. המצווה קרא בפניי את דברי הצוואה כפי שהוגשו לי כאמור והתצהיר מרצונו כי זוהי צוואתו וחתם עליה בפניי מרצונו החופשי.
ש. נכון מה שכתוב כאן.
ת. כן.
ש. זה סותר את מה שאמרת בתצהירך.
ת. מדוע.
ש. בתצהירך אמרת שהצוואה לא הוקראה..
ת. הוא ישב וקרא בעיניו. לא הקריא לי אותה.
ש. מה שכתוב שם זה לא מדויק. לא הקראת לו את הצוואה והוא עיין בעיניים.
ת. באישור הנוטריוני לא כתוב שהקראתי לו את הצוואה. כתוב שהמצווה קרה בפניי את הצוואה.
ש. הוא קרא בעיניים.
ת. לא בקול. בעיניו.
ש. אבל אתה משוכנע שהמצווה קרא את הצוואה לפני שחתם.
ת. כן" [ההדגשות הוספו – ד.ט.]
 
 
21.        א.        דרישת הקריאה בפני המצווה (הקראה) על ידי הנוטריון ודרישת הקריאה על ידי המצווה הן מהותיות.
ב.         הדרישות הפורמאליות שבסעיף 22 לחוק הירושה, המתלוות לצוואה בפני רשות, פחותות מאלה הדרושות לצוואה בפני עדים. הטעם לכך הוא, כי בעצם המעמד בפני הרשות יש מידה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה (ראה עניין בנדל לעיל), מאשר בצוואה בפני עדים, כשם שברישום על-ידי הרשות יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצווה שנאמרו בעל-פה, ולכך שאישור הרשות, שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר כי זו צוואתו, הוא אמין.
ג.          עוד טוענת המבקשת, בחוק הירושה קיים מסלול נוסף לאישור צוואה בפני רשות הקובע, כי במקום קריאת הצוואה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה על ידי המצווה עצמו: סעיף 22(ד) לחוק הירושה (סעיף 72 בסיכומיה).
ד.         לטענת המבקשת, סעיף 22(א) קובע רק, כי הצוואה תיקרא על ידי המצווה. לא נאמר בסעיף כי המצווה נדרש לקרוא את הצוואה "בקול רם" או אפילו "בפני הרשות". מכאן ניתן להסיק כי די בכך שהמצווה קרא את הצוואה בנוכחות הרשות, מבלי להקריא אותה בקול רם ובכך מתמלאים תנאי סעיף 22(ד) לחוק הירושה (סעיפים 73 ו-75 בסיכומי המבקשת).
 
 
22.        א.        לא מצאתי פסיקה המתייחסת ישירות לסעיף 22(ד) לחוק הירושה, אולי מן הטעם שברוב המקרים ההקראה נעשית על ידי הנוטריון בפני המצווה.
ב.         איני שולל את האפשרות שפרשנות מילולית של סעיף 22(ד) לחוק הירושה סובלת מצב שבו הצוואה נקראה על ידי המצווה עצמו (ללא קול), אך כשלעצמי מעדיף אני את הפרשנות המחייבת את הקראת הצוואה על ידי המצווה בקולו בפני הנוטריון, להבדיל מקריאתה (ללא קול) לעצמו. לשיטתי מדובר במהות של עריכת צוואה בפני רשות.
ג.          מניתוח לשוני של סעיף 22 לחוק הירושה, שעניינו עריכת צוואה בפני רשות עולה, כי הסעיפים השונים מחייבים את אמירת דברי המצווה בקול, או קריאה של הצוואה כאשר ה"קריאה" הוא בהוריה של "הקראה":
                        סעיף 22(א) מתייחס ל"אמירת דברי המצווה בעל פה".
            סעיף 22(ב) מתייחס לדברי הצוואה ש"ייקראו בפני המצווה" ולכך שהמצווה יצהיר שזו צוואתו.
סעיף 22(ג) מתייחס לצוואה שנכתבה בלשון שהמצווה אינו שומע שאז "תיקרא בפניו" הצוואה.
סעיף 22(ד) מתייחס "לקריאת הצוואה …בפני המצווה" או "קריאתה… על ידי המצווה עצמו".
ד.         למסקנתי הגעתי גם מהשוואת סעיף 20 (צוואה בעדים) לסעיף 22 (צוואה בפני רשות): סעיף 20 שעניינו צוואה בעדים אינו מחייב את קריאת הצוואה בקול בפני העדים. סעיף 20 מסתפק בדרישה שהמצווה יצהיר בפני העדים שזו צוואתו.
ה.         התכלית של סעיף 22 הוא לאפשר עריכת צוואה בפני רשות, ודבר זה יושג באמצעות הקראת הצוואה בקול, בין אם על ידי הרשות ובין אם על ידי המצווה.
 
23.       א.         בנסיבות המקרה שבהן המסמך נערך על ידי עו"ד א. ורק הובא לאישור בפני הנוטריון נ.מ. במסמך מוגמר, מגבירות את הצורך בערבויות אחרות לכך שמדובר בצוואה של המצווה עצמו, ובראש ובראשונה באמצעות הקראת הצוואה בקול על ידי הנוטריון או המנוח.
ב.         עו"ד א. העיד, כי לא הקריא את הצוואה למנוח שכן השאיר זאת לנוטריון נ.מ.(סעיף 9 בתצהירו של עו"ד א.). זה המקום להוסיף, שלא ברור כלל מתי בדיוק "נפגש" המנוח עם הצוואה לראשונה, ואין לשלול שהדבר היה בסמוך להגעתו למשרדו של הנוטריון נ.מ., וזאת בשים לב לדבריו של עו"ד א. שלא נתן למנוח את הצוואה שהכין (ע" 18 ש" 25), כך שהיתה חשיבות רבה להקראת המסמך בקול.
ג.          מעת שהמסמך הקרוי צוואה עבר מיד ליד, לא ברור המועד המדוייק שבו המנוח ראה את נוסח הצוואה הסופי, בשים לב לכך שדובר שעו"ד א. ערך טיוטא. בנסיבות בהן המנוח לא קיבל העתק מהצוואה מעו"ד א. ומנגד הצוואה לא הוקראה על ידי הנוטריון נ.מ., וקיים ספק אם הצוואה נקראה על ידי המנוח עצמו, ולא שמעתי כי נערכה שיחה לגבי תוכן הצוואה בטרם אישורה, בנסיבות אלה, קשה להלום את המסקנה, כי המנוח אכן חתם בסופו של יום על צוואה המבטאת את רצונו האמיתי והדברים ברורים, הגם שייתכן שהמנוח הביא עימו למשרד של הנוטריון צוואה, כשלפגישה זו נלווה אליו אדם נוסף (סעיפים 1 ו-6 בתצהירו של הנוטריון נ.מ. וסעיפים 29-31 בסיכומיה של המבקשת).
ד.         הנוטריון נ.מ. לא הקריא את הצוואה וכל שעשה הוא לברר עם המנוח מבין טיבה של צוואה באופן כללי, אך מעבר לכך לא היתה שיחה לגבי תוכן הצוואה השניה (ע" 28 ש" 1-2):
"ש. שאלת אותו שאלות נוספות מעבר לחתימה.
ת. שאלתי אותו אם הוא מבין מה זו צוואה, אם רוצה לחתום. אמר לי כן. יותר מזה לא היה לנו שיחה על תוכן הצוואה"[ההדגשות הוספו – ד.ט.]
 
וע" 28 ש" 9-10:
"ש. לא שוחחת איתו למי רוצה להוריש ולמה.
ת. לא".
 
ה.         אין לדעת בית המשפט, בדבריו של הנוטריון נ.מ., כי התרשם שהיה לו ברור שהמנוח חותם על צוואה מרצונו (ע" 29 ש" 6-8) כדי לשנות את מסקנתי, ויוזכר, כאמור לעיל, שהנוטריון נ.מ. ראה את תפקידו כמאשר חתימת המנוח בלבד (ע" 28 ש" 19-20 וש" 24-25) כנוטריון.
ו.          יוער, כי טענות המבקשת בעניין זה בסעיף 38 בסיכומיה לא לוו בהפניות מתאימות, כנראה שלא בכדי.
 
24.        א.        גם הטענה המאוחרת של הנוטריון נ.מ., שהמנוח קרא את הצוואה בעיניו (ללא קול), אינה נקיה מספקות בשל הנימוקים הבאים:
ראשית, גרסה זו אינה מוזכרת בגרסתו הראשונית של הנוטריון נ.מ. בתצהירו מיום 6.12.12. מדובר בגרסה כבושה. כמו כן, לכתחילה הנוטריון נ.מ. לא היה נחרץ לגבי כך שהמנוח קרא את הצוואה בטרם אישורה (ע" 27 ש" 27).
שנית, מר ד.ג. טען בתצהירו, כי הוא זה אשר ליווה את המנוח למשרדו של הנוטריון נ.מ., שהוא נכח בחדר לבקשת המנוח ושהנוטריון נ.מ. הקריא את הצוואה למנוח, דבר שהנוטריון שלל מכל וכל (סעיף 22 בתצהירו של ד.ג.).
ב.         לאמור מתווספים דבריו של הנוטריון נ.מ. בעדותו (ע" 32 ש" 7-10):
"ש. שאתה ראית את המנוח קורא את הצוואה כמה זמן בערך קרא את הצוואה.
ת. לא יותר מ- 10 דקות, אולי 7 דקות.
ש. האם הוא קרא באופן משמעותי את הצוואה או שרק עבר עליה.
ת. אני ראיתי שקורא בעיניו, איני יודע מה זה משמעותי או לא" [ההדגשות הוספו – ד.ט.]
 
ג.          הנוטריון נ.מ. עורר בעצמו ספק באשר לקריאת הצוואה על ידי המנוח (ע" 27 ש" 28-30), ובנוסף ציין שהמצווה קרא את הצוואה, המחזיקה עמוד אחד, בין 7-10 דקות, אך לא יכול היה לומר אם הקריאה היתה משמעותית אם לאו (ע" 32 ש" 7-10).
ד.         אני קובע כממצא עובדתי, כי הצוואה לא הוקראה בקול על ידי הנוטריון נ.מ. או ע"י המנוח, ודוחה את גרסתו של מר ד.ג., כי הנוטריון נ.מ. הקריא למנוח את הצוואה או חלקים ממנה (סעיף 22 בתצהירו; (ע" 36 ש" 13-14; סעיף 70 בסיכומי המבקשת). מעבר לכך, צוואה בפני רשות מחייבת את הקראת הצוואה כולה ולא חלקים ממנה.
ה.         כמו כן, משלא הוקראה הצוואה בקול, גם לא יכולה היתה לבוא בעקבותיה הצהרה של המנוח, כי זו צוואתו כדרישת סעיף 22(ב) לחוק הירושה, וזאת חרף האמור באישור שערך הנוטריון נ.מ. על עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה כי המנוח הצהיר כאמור.
ו.          לא נעלמה מעיני הטענה, כי המתנגד לא טען בנושא החלופה של סעיף 22(ד) לחוק הירושה (סעיף 76 בסיכומי המבקשת), אך סבורני שהסוגיה הפכה להיות חלק מהפלוגתאות בתיק, בפרט שהנושא עלה בחקירתו הנגדית של הנוטריון נ.מ. והמבקשת טענה לגביו בסיכומיה.
ז.          משאין מחלוקת שהמנוח לא הקריא את הצוואה בקולו בפני הנוטריון ויש גם ספק אם המנוח קרא את הצוואה לעצמו (ללא קול), אין אלא לקבוע, כי נפל פגם מהותי בצוואה דבר הפוסל אותה מהיות צוואה בפני רשות. אין מדובר בפגם פורמלי הניתן לתיקון באמצעות בית המשפט, אלא בפגם מהותי השולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונו האמיתי של המצווה. ההקראה היא קונסטיטוטיבית לקיומה של צוואה תקפה. אני גם דוחה את הטענה של המבקשת, כי ניתן לרפא את הפגם של אי הקראת הצוואה באמצעות החתימה, שעה שההקראה באה להחליף חתימה (סעיף 71 בסיכומי המבקשת), כפי שצויין לעיל.
ח.         בנסיבות בהן הנוטריון נ.מ. לא הכיר את המנוח ולא ערך את צוואת המנוח, יש משנה חשיבות לוודא שהצוואה ביטאה את רצונו. לא השתכנעתי שכך ארע במקרה דנן.
 
 
25.        א.        משקבעתי שהצוואה לא הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו, אין תחולה לסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה המאפשר לבית המשפט לתקן פגם בצוואה.
ב.         מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם שהצוואה נאמרה בפני הרשות או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו (סעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה), ומשלא מתקיימים התנאים הללו במקרה דנן, ממילא לא ניתן לרפא את הפגם בצוואה באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.
ג.          מעבר לנדרש, תנאי מוקדם להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 25 הינו התקיימות האמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה, דהיינו, העדר ספק של בית המשפט, כי הצוואה "משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".
ד.         הפסיקה נדרשה לתנאי מוקדם זה, בהתייחס להוראות 25(א) בנוסחה טרם תיקון תשס"ד מיום 11.3.04, לפיה "לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של הצוואה…". הפסיקה קבעה בע"א 130/77 יצחק עוזרי נ" שמשון עוזרי, פ"ד לג(2) 346 כי:
"על בית המשפט להיות נטול ספקות בדבר אמיתות הצוואה".
 
                        בע"א 564/71 הרטה (נשר) אדלר נ" מאיר נשר פ"ד כו(2) 745 נקבע כי נדרשים:
"בטחון מלא"
ו"וודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה".
 
ה.         כב" השופט שוחט עמד על כך שהפסיקה העמידה את דרגת השכנוע ברמה גבוהה אף יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי, דהיינו, שלבית המשפט לא יהיה כלל ספק באמיתות הצוואה ובכך שהיא מבטאת נכונה את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה: בע"א 430/72 לאה ודוד אקשטיין נ" אפריים כהן, פ"ד כח(2) 432, 435; ש. שוחט צורה והמות בדיני צוואות – עליהם ועל מה שביניהם הון משפחתי (אפריל 2014) כרך 1 ע" 27-28 (הוצאת רונן).
ו.          דהיינו, אם היה מקום לעשות שימוש בסעיף 25 – ואין מקום לכך במקרה דנן – נטל השכנוע עבר למבקשת להוכיח, כי הצוואה השניה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, ללא שום ספק, שלא ישאר ספק קל בלב בית המשפט בעניין זה.
ז.          סבורני, כי הנסיבות העובדתיות, שנמנו לעיל, סביב עריכת ואישור הצוואה השניה ומידת מעורבותו של אבי המבקשת, לא היו מאפשרים לבית המשפט להגיע למסקנה זו, וזאת כמפורט לעיל בהרחבה.
ח.         מבלי לקבוע מסמרות, ייתכן שבנסיבות בהן הליך של אישור הצוואה בפני רשות שהוא נקי מרבב, היה הדבר מביא תיקון ומזור. לא זה המקרה שלפני.
 
 
לסיכום


26.    

 א.        תיק זה הינו דוגמא לכלל האומר כל מי שאינו מבין בנושאי ירושה ועזבונות שלא יהיה לו עסק עימהם. אפשר ללמוד מתיק זה רבות על דיני העשה והלא תעשה באשר לאופן עריכת                   צוואה בפני רשות.

ב.         לאור האמור אני מקבל את ההתנגדות (תע" 18211-04-13).

ג.          אני דוחה את הבקשה לצו קיום הצוואה השניה מיום 10.3.10 (תע" 17127-04-13). 

ד.         אני מקבל את הבקשה לצו קיום הצוואה הראשונה (תע" 18695-04-13), ומורה על קיום הצוואה הראשונה מיום 24.9.08

ה.         לאור המסקנה אליה הגעתי אני מחייב את המבקשת בהוצאות המתנגד, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ו.          הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. מתום 30 יום ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ז.          המזכירות תעביר פסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

ח.         ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
 
ניתן היום,  כ" אדר תשע"ה, 11 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.


                                                                                   דניאל טפרברג, שופט