עורך דין ונוטריון בפתח תקווה, ניר טולדנו טל: 03-9309677 נייד 052-3589798  050-3165083 

 
בית המשפט המחוזי בירושלים


 
בקרי נ' סומרה 3 יונ 2013
21683-06-11


 
בפני כב' השופט ארנון דראל


 
התובע: סרי בקרי


 
  - נגד -  


 
הנתבע: אימן סומרה
 
פסק דין
מבוא

התובע (להלן גם: "בקרי") הגיש כנגד הנתבע (להלן גם: "סומרה") כתב תביעה שבו עתר לביטול פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה (כב' השופט נ' סולברג) ביום 31.3.11 בת.א. 3631/09 (להלן בהתאמה: "פסק הדין הראשון" ו- "ההליך הראשון").

בפסק הדין הראשון התקבלה תביעתו של סומרה כנגד בקרי ואחרים וניתן צו מניעה האוסר עליהם לעשות שימוש בחלקה 56 בגוש 30514 (להלן: "המקרקעין") וזאת משהוברר, לאחר שניתנה חוות דעת גרפולוגית ובהתאם להסדר דיוני בין הצדדים, כי ייפוי כוח בין הבעלים הרשום על המקרקעין מחמד סברי עבד רבו לבין סומרה שנחתם ביום 13.2.2000 (להלן: "ייפוי הכוח") הוא אותנטי.

התובענה שלפני – לביטולו של פסק הדין הראשון- נשענת על טענת בקרי לפיה הוברר לו כי הנוטריון שבפניו נחתם ייפוי הכוח, עורך הדין ששון רחמים (להלן: "הנוטריון"), הפסיק לעבוד כנוטריון לפני שאישר לכאורה את החתימה על גבי ייפוי הכוח הנוטריוני. מכאן נובעת טענתו כי ייפוי הכוח, שנקבע שהוא אותנטי ועל פיו ניתן פסק הדין, הינו למעשה מזויף ולכן יש לבטל את פסק הדין.

כפי שאפרט להלן השאלות העומדות להכרעה הן: (1) האם אכן הנוטריון אישר את החתימות על גבי ייפוי הכוח במועד שבו ציין כי עשה כן, והאם היה באותה עת כשיר לאשר חתימות כנוטריון; (2) ככל שהתשובה לכך שלילית, האם יש בכך כדי להשפיע השפעה ממשית על פסק הדין שניתן והאם יש בכך כדי לבסס טענה לקיומה של טעות היכולה להביא לביטול ההסכם ולביטול פסק הדין.

ההליך הראשון

טרם אדרש לראיות שהובאו לפני בכל הנוגע לנוטריון, אסקור בקצרה את ההליך הראשון ואת שנקבע במסגרתו. תחילתו של ההליך בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום שהועברה לדיון בבית המשפט המחוזי. בכתב התביעה, שלא תוקן, התבקש על ידי סומרה מתן צו מניעה קבוע ולפיו בקרי ימנע מעשיית כל שימוש במקרקעין. במסגרת כתב התביעה טען סומרה כי הוא הבעלים או מי שזכאי להירשם כבעלים או המחזיק במקרקעין. לתביעתו צרף נסח רישום לפיו הבעלות במקרקעין היא של מחמד סאלח סברי עיד עבד רבו, וכן ייפוי כוח נוטריוני שנערך בפני הנוטריון ששון רחמים ולפיו לכאורה העביר אותו עבד רבו את זכויותיו אליו. בכתב התביעה טען כי בקרי עושה שימוש במקרקעין שלא כדין והשתלט עליהם.
בכתב ההגנה טען בקרי בין היתר כי הוא זה הזכאי להירשם כבעלים שכן רכש אותם על פי ייפוי כוח בלתי חוזר שנערך ביום 2.3.04 ביחד עם אחיו מאת הבעלים הרשום, אותו מחמד סאלח סברי עבד רבו, וכי ייפוי הכוח עליו נסמך סומרה בתביעתו הוא מסמך מזויף.

בדיון שהתקיים בפני כב' השופט סולברג ביום 16.12.10 הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה גם ארבעת אחיו של בקרי יראו כנתבעים. כן הוסכם כי ייפוי הכוח הנוטריוני שנמצא בידי בא כוחו של סומרה יועבר לבדיקת מומחה למסמכים ולכתבי יד. בהמשך לכך נקבע כי:
"אם המומחה ייקבע כי המסמך אותנטי כי אז תתקבל התביעה במלואה; אם ייקבע כי המסמך מזויף, תידחה התביעה. הכוונה היא שהמומחה יבדוק אם המסמך אותנטי בכלל זה גם אם החתימה המתנוססת על המסמך היא חתימתו של מחמד סאלח סברי עבד רבו, ת.ז. 08006771.
מוסכם על הצדדים כי המומחית תהיה גב' אורה כבירי. בשלב זה יישאו הצדדים בשווה בשכר טרחתה."

בטרם הגיעו הצדדים להסדר הדיוני, כפי שצוטט לעיל, העלה בא כוחו של בקרי טענות לגבי זיוף ייפוי הכוח ובין היתר התייחס גם לשאלה האם יכול היה להיחתם בפני הנוטריון. הדברים שאותם אמר, כפי שהם מתועדים בפרוטוקול הדיון, היו:

"...אני אומר שאנו טוענים שיפוי הכוח שנעשה אצל מר ששון רחמים גם זה מסמך מזויף. אני מבקש שחברי יציג את ייפויי הכוח המקורי ואת הנספחים. ביקשתי מחברי לקבל את הייפוי כוח במלואו, לא את שני הדפים ושיציג לנו עכשיו ואני אצלם זאת. אני בדקתי במשרד המשפטים במחלקת הנוטריונים ולא נמצא כל מידע שעורך דין נוטריון ששון רחמים היה נוטריון שבאותה תקופה כביכול נערך ייפוי הכוח הזה.
אני מציע שנעביר את ייפויי הכוח שלי ושל חברי לבדיקה. אם יתברר שהמסמך של חברי (ייפויי הכוח) אותנטי אני מוותר על הטענות שלנו ומפסיק את התביעה."
(ההדגשה שלי – א.ד.)

המומחית מסרה את חוות דעתה ולפיה ייפוי הכוח הוא אותנטי. במסגרת חוות דעתה היא בדקה את חתימותיהם של אותו עבד רבה וכן את חתימתו של הנוטריון במסמכים שונים. המסקנה שאליה הגיעה "בסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1)" הייתה שהחתימות בייפוי הכוח זהות לחתימות ההשוואה שנמסרו לה והמסמך הוא אותנטי.

לאחר מכן התבקשה הוצאת חוות הדעת מהתיק בשל טענות שונות. בדיון שהתקיים ביום 8.3.11 הגיעו הצדדים להסכמה לפי הפירוט שלהלן:
"בשלב זה הגענו להסכמה, לפיה נפנה אל המומחית בבקשה שתודיע אילו מסמכים עמדו בפניה לצורך כתיבת חוות דעתה, וככל שלא עמדו בפניה מסמכים ששלח עו"ד שוכרי, תשלים את חוות דעתה בהתייחס גם למסמכים הללו: והם...
אנו מסמיכים את בית המשפט ליתן פסק דין לאחר מתן תשובת המומחית בלי צורך בטיעון נוסף."

המומחית הגישה חוות דעת משלימה והתייחסה לכך שהמסמכים שנמסרו על ידי בא כוחו של בקרי לא נזכרו בחוות דעתה משום שנראו בעיניה 'לא אותנטיים'. היא הזכירה כי הועברה אליה חוות דעת פרטית מטעם בקרי אף שהדבר לא הותר ולמעשה מלאכת ההכרעה בדבר האותנטיות של ייפוי הכוח הוטלה עליה.

לאחר קבלת ההשלמה ניתן פסק הדין הראשון שבו מצא בית המשפט כי יש לקבל את התביעה ובלשונו:

"מכל מקום, מצב הדברים הדיוני והמהותי הריהו ברור. על-פי ההסדר הדיוני מונתה המומחית; ספק מסוים שביקש להעלות ב"כ הנתבעים הוסר; חוות דעת המומחית היא החלטית ומשכנעת; לא נפל בה פגם; מסקנתה ברורה.

התביעה מתקבלת אפוא במלואה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע המורה לנתבעים או למי מטעמם להימנע מלעשות שימוש כלשהו בחלקת האדמה נשוא התובענה או להפריע לתובע לעשות שימוש באדמתו זו.
הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט וכמו כן ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪."

על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 3884/11). ערעור זה נמחק תוך שנשמרות טענות הצדדים שאמורות להתברר בהליך זה.

העובדות

כאמור, המחלוקת העובדתית המתעוררת בתיק זה נוגעת לשאלת מעורבותו של הנוטריון ששון רחמים בחתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני שנבחן בהליך הראשון, וליתר דיוק - האם עבד עורך הדין ששון רחמים כנוטריון בעת שחתם לכאורה כמאמת את החתימה על ייפוי הכוח והאם היה מורשה לכך. עוד יש לבחון את המשמעות שיש לתשובה שלילית על שאלות אלה. שאלה עובדתית אחרת נוגעת לנסיבות גילוי המידע האמור על ידי בא כוח התובע. העדים שנשמעו היו עורכי הדין שוכרי, פדידה וג'ית. כמו כן הובאו לעדות שתי עובדות ציבור.

עדות עורך הדין ג'ורג' שוכרי

בא כוחו של התובע בהליך הראשון ובחלק מהזמן בהליך זה מסר תצהיר שמתאר את ההליכים שהתנהלו עובר למתן פסק הדין הראשון, ההסכמה להעברת המסמכים לגרפולוגית ומה שאירע בעקבות קבלת חוות דעתה. הוא כותב כי לאחר שניתן פסק הדין שוחח שיחה אקראית עם עורך דין מטעם עמותת אלעד, אז עלה שמו של הנוטריון ששון רחמים שערך את המסמך שבמחלוקת ביום 13.2.2000. אותו עורך דין מסר לו, לדבריו, כי הנוטריון הפסיק לעבוד בשנת 1996 וכי גם הכתובת הרשומה על גבי ייפוי הכוח לא הייתה כתובתו. הוא מוסיף כי לבקשתו נמסר לו העתק מפסק דין בתיק אזרחי אחר, ממנו עולה כי היה ניסיון לזמן את הנוטריון לעדות ונמסר מפי בנו כי הנוטריון אינו בקו הבריאות וכי הפסיק את פעילותו בשנת 1996. בפסק הדין נזכרת גם עדותו של עורך הדין פדידה לפיה הפסיק הנוטריון לעבוד בחודש נובמבר 1996.
לטענת העד, הוא לא ידע על כך שהנוטריון הפסיק לעבוד שנים לפני שלכאורה אישר את ייפוי הכוח ואם היה יודע לא היה מגיע להסדר הדיוני שאליו הגיע. עוד הוא מזכיר כי ניסה לברר פרטים אודות הנוטריון אך לא הצליח לדעת מתי הפסיק לסיים את תפקידו כנוטריון וגילה זאת באקראי.
בחקירתו הנגדית נשאל העד על לוח הזמנים של האירועים שתיאר. לדבריו בשנת 2010 ובטרם נתן הסכמתו להסדר הדיוני הוא ברר במחלקת הנוטריונים, כבירור שגרתי, לגבי הנוטריון ששון רחמים ולא נענה. נאמר לו שאין תיק ולכן לא ניתן לתת מידע (עמ' 19). רק בשלב מאוחר יותר לאחר שניתן פסק הדין נתקל במקרה באדם מעמותת אלעד שהפנה אותו לעורכת דין מסוימת, וזו שלחה לו עותק מפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת אפעל גבאי. מפסק דין זה הוא למד על הקושי וכן על עדותם של עורכי הדין ג'ית ופדידה באותו הליך (עמ' 20). הוא הבהיר כי הצהרתו בפני כב' השופט סולברג עובר למתן הסכמתו להסדר הדיוני אשר צוטטה לעיל הייתה בהיעדר אימות, לא לחיוב ולא לשלילה, באשר למצבו של הנוטריון. בתשובה לשאלה מדוע לא מיצה את הבדיקה הוא אמר כי הניח, בהיעדר מידע אחר, שהמצב תקין ורק כאשר קיבל את המידע החדש, בדק את הדברים והתברר לו שהנוטריון הפסיק לעבוד בשלב מוקדם יותר (עמ' 21). בנוסף התייחס העד לבנו של הנוטריון והוברר כי פנה אליו רק לפני מספר ימים והבן מתגורר בחו"ל (עמ' 23).

עדות עורך הדין בצלאל פדידה

עורך הדין מסר תצהיר מטעם התובע. לדבריו הוא מחזיק מזה 47 שנים משרד ברחוב בן יהודה 3 בירושלים ואחד מחדרי המשרד מושכר לעורכי דין. עד לשנת 1996 החזיק בחדר המושכר הנוטריון המנוח ששון רחמים שעזב את המושכר בשל מחלה בחודשים אוקטובר-נובמבר 1996. הוא מתאר כי אף שהוא והנוטריון ניהלו עסקים נפרדים לחלוטין היו ביניהם קשרי ידידות ושכנות. כבר באמצע חודש אוקטובר או נובמבר 1996 סמוך לעזיבתו את המשרד הוא הבחין בסימני עייפות שהתבטאו בתרדמת תכופה אצל הנוטריון. מאז שהנוטריון עזב את המשרד הוא לא חזר אליו וידוע לו כי עבר להתגורר אצל בנו ברמת גן. הוא זוכר כי התקשר לשם מספר פעמים. החל מאותה תקופה חדל משרדו של עו"ד פדידה מלשמש מען משרדו של הנוטריון. בתשובה לשאלה האם ייתכן שבשנת 2000, מתחילתה ועד סופה, אימת עורך הדין ששון ייפוי כוח נוטריוני במקום שבתו במשרדו של עורך הדין פדידה משיב העד כי התשובה לכך היא 'לא באופן קטגורי'. הוא מוסיף כי בשנת 2000 השכיר ללא תמורה לעו"ד אברהם קריתי את החדר הפנוי ומאז רק שניהם יושבים שם.
עו"ד פדידה מסר בבית המשפט בחקירתו הנגדית דברים דומים והבהיר כי הנוטריון ששון רחמים עזב את חדרו במשרדו בשנת 1996 (עמ' 9). עוד הוא ציין כי בעת שעזב היה מצבו הרפואי כשל 'תרדמת' ובלשונו "אדם שיושב על כסאו וכל רגע נופל ראשו. לא מחזיק מעמד" (עמ' 9) ובהמשך "אני מכיר את התופעה, אפילו אצלי. אדם יושב, מבוגר, עייף או לא עייף, כל הזמן יושב עם הראש למטה." (עמ' 10). לדבריו הנוטריון עבר להתגורר עם בנו ברמת גן ושני ניסיונות שעשה ליצור עמו קשר לא צלחו (עמ' 10).

עדות עורך הדין נביל ג'ית

עורך הדין ג'ית מוסר בתצהיר כי מאז 1985 עבד בשיתוף פעולה עם הנוטריון ששון רחמים כאשר היה נציגו של הנוטריון במזרח ירושלים וזאת לאחר שהתמחה במשרדו. ייפויי הכוח שהיו נערכים אצל מר ששון רחמים כנוטריון החל משנת 1986 ועד לסיום עבודתו כנוטריון היו נערכים אצל העד ובאמצעותו. עורך הדין רחמים לא ידע להדפיס בערבית ומי שהיה מדפיס את ייפויי הכוח היה העד ואז מקריא אותם ללקוחות. לדבריו הוא עבד עם הנוטריון עד לחודש יוני 1998 ואז הפסיק הנוטריון את עבודתו ולאחר מכן לא היה נוטריון כלל. לאחר אותו תאריך היה הנוטריון מאושפז בבית אבות וחסוי ולא אישר חתימות.
העד מציין כי לאחר חודש יוני 1998 לא נעשה כל ייפוי כך על ידי הנוטריון, הואיל וכל החותמות והמכשירים שלו היו בידיו ובידי הנוטריון לא היו חותמת של נוטריון ולא מכשיר להטבעת חותם נוטריוני.
מחקירתו הנגדית של עו"ד ג'ית הוברר כי עבד בשיתוף פעולה עם הנוטריון גם לאחר שנת 1996 בעת שהיה פעיל בביתו. הוא היה בא אליו עם אנשים או מסיע את הנוטריון לצורך אימות חתימות (עמ' 13). הוא הבהיר כי בניגוד לאמור בתצהירו, כל המכשירים וכן החותמות של הנוטריון היו ברשותו של הנוטריון ולא ברשותו של העד אך התיקים והמסמכים הישנים הושארו אצלו. לשאלה מדוע נזקק דווקא לשירותיו של הנוטריון ששון רחמים באותה תקופה אף שזה התגורר ברמת גן והוא נצרך לנסוע עד אליו, הוא השיב כי הנוטריון היה כמו אביו והוא רצה להביא לו פרנסה (עמ' 14). הוא הבהיר כי הנוטריון עבד גם מהבית (עמ' 14) אך הפסיק לעבוד בחודש יוני 1998 (עמ' 15). נסיבות הפסקת העבודה של הנוטריון היו לדבריו על רקע של חקירת משטרה בדבר שימוש לא מורשה בחותמות הנוטריון ובעקבות החקירה הפסיק להיעזר בשירותיו והנוטריון סיים לעבוד (עמ' 15). מתוך עדותו עלה כי עורך הדין שוכרי, בא כוחו של התובע דאז, פנה אליו כשנתיים לפני מועד מתן עדותו ושאל לגבי הנוטריון ואז הצביע בפניו כי חתימת היד של הנוטריון אינה מתאימה, הסגנון של ייפוי הכוח לא מתאים וגם התאריך (עמ' 17).

תעודות עובד הציבור וחקירתן של עובדות הציבור

עורכת הדין רוחמה סיני, מנהלת המחלקה לרישוי נוטריונים במשרד המשפטים מסרה תעודת עובד ציבור באשר לרישוי הנוטריון. מתוך תעודת עובד הציבור עולה כי הנוטריון קיבל את רישיונו בשנת 1985 ושילם את אגרת רישיון נוטריון עד לשנת 1998 כולל. עוד נזכרת בתעודה הוראת סעיף 6 (א1) לחוק הנוטריונים, התשל"ו – 1976 שעל פיה:
"לא שילם בעל רישיון נוטריון את האגרה בעד שנה פלונית עד תום חודש מרס של השנה שלאחריה, לא יהיה רשאי לשמש נוטריון כל עוד לא שילם את האגרה באותה שנה כאמור בסעיף קטן (א) (4)."
נותנת התעודה לא התייחסה לשאלה האם היה רשאי הנוטריון לשמש ככזה לתקופה של עד שנה ושלושה חודשים לאחר תום שנת 1998 שכן אין מדובר בשאלה שבעובדה אלא בשאלה משפטית תלוית נסיבות אישיות וציבוריות.

בחקירתה בבית המשפט היא הבהירה כי הנוטריון לא הפקיד מסמכים במשרד המשפטים אך גם לא היה חייב לעשות כן (עמ' 31). באשר לשאלת מעמדו כנוטריון לאחר תום שנת 1998 הבהירה העדה את הפרשנות שנותן משרד המשפטים להוראת החוק האמורה, ולפיה ככל שהנוטריון משלם את אגרת הרישיון במהלך תקופה של שנה ושלושה חודשים לאחר תום השנה שעבורה שילם את האגרה רואים אותו כנוטריון פעיל. באשר לאפשרות שאינו עושה כן היא השיבה כי רואים אותו כמי שהביע את רצונו להפסיק ולהיות נוטריון. היא לא סברה כי ניתן לפרש את הוראת החוק ככזו המאפשרת הארכה של הרישיון למשך שנה ושלושה חודשים לאחר תום תוקפו שכן הדבר "מקים לרישיון חיים משל עצמו גם אם לא רצה להמשיך להיות נוטריון" (עמ' 32). מנגד היא עמדה על האינטרס הציבורי בכך שמסמכים נוטריוניים יהיו תקפים נוכח המעמד שלהם ולדעתה בית המשפט צריך לעשות איזונים ולשקול שיקולים בכל מקרה (עמ' 33).
בנוסף למנהלת המחלקה הוגשו מכתבים שכתבה גב' רוחמה שמש, עובדת המחלקה ומנהלת ענף רישוי נוטריונים. במכתבים צוין כי הנוטריון שילם את האגרה עבור שנת 1998 כולל וכי היה נוטריון בין השנים 1985-1998. העדה הבהירה כי הסתמכה על המועד האחרון שבו שולמה אגרת הרישיון (עמ' 35).

הערכת הראיות – הממצאים העובדתיים

בהיבט העובדתי התובע טוען כי אין לראות את ייפוי הכוח ככזה שנחתם על ידי הנוטריון ששון רחמים וזאת בשל מספר נימוקים: על ייפוי הכוח מצוין כי כתובת הנוטריון הייתה ברחוב בן יהודה 3 בירושלים, כאשר ברור כי באותה עת הנוטריון כבר עזב את משרדו, גם אם עבד מביתו או מבית בנו ברמת גן; מתוך עדותו של עו"ד נביל ג'ית עולה כי הנוטריון הפסיק לעבוד בשנת 1998 בשל חקירה משטרתית על טיב עבודת הנוטריון ושימוש שנעשה בחותמו ובמסמכיו. לצד אלה נסמך התובע על כך שהנוטריון הפסיק לשלם את אגרת הרישוי שלו בשנת 1998 כנתון המלמד כי החל משנת 1999 כבר לא היה מעוניין לעבוד כנוטריון, ובוודאי שלא עבד כנוטריון בחודש פברואר 2000. בהקשר זה מפנה בקרי גם לכך שמעדות גורמי משרד המשפטים ברור שהנוטריון, שלא שילם את האגרה לשנים 1999 ו- 2000 מעולם לא היה נוטריון בשנת 2000 – אף שאם היה משלם אגרה גם באיחור ניתן היה לראות בו כמי שפעל כנוטריון לאורך כל התקופה.
הנתבע טוען כי התשתית הראייתית שהונחה מצביעה על מסקנה הפוכה מזו שהתובע טוען לה והיא כי הנוטריון היה פעיל גם בשנת 2000 ואימת את החתימה של הבעלים הקודם על גבי ייפוי הכוח. בכל הנוגע לכשירותו של הנוטריון מפנה הנתבע לעדויות נציגות משרד המשפטים ולהוראות החוק ולפיהן קיימת תקופה של שנה ושלושה חודשים בין תום השנה האחרונה שבה הנוטריון משלם אגרה. במהלך תקופה זו יכול הנוטריון לשלם את האגרה וייראה כמי שהיה נוטריון. לפיכך יש לראות את הנוטריון כפי שהיה רשאי לפעול ככזה בחודש פברואר 2000. לטענת הנתבע העדויות שהובאו מטעם התובע לא היו מהימנות: עו"ד ג'ית שמסר בתצהירו כי החותם והמסמכים היו ברשותו חזר בו במהלך חקירתו הנגדית מגרסה זו ולכן אין לקבל את דבריו. אף גרסת עו"ד פדידה על מצבו של הנוטריון אינה אמינה לדעת הנתבע, שכן הוברר כי הנוטריון עבד והמשיך לשלם אגרה גם בשנים 1997 ו- 1998.
הנתבע מבקש לזקוף לחובתו של התובע את הימנעותו מהבאת ראיות נדרשות: התובע לא הביא ראיות כנדרש לצורך הוכחת טענותיו ובין היתר לא הביא את נציג עמותת אלעד, בני משפחתו של הנוטריון ובעיקר בנו, ואף לא נתונים באשר למועד פטירתו של הנוטריון. כמו כן לא פעל התובע כדי להביא נתונים או חוות הדעת אודות מצבו הרפואי של הנוטריון, והחל ממתי היה מצבו הרפואי כזה שלא אפשר לו לעבוד.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת העדויות השונות הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבוע כממצא עובדתי כי הנוטריון ששון רחמים לא היה נוטריון פעיל בחודש פברואר 2000, וממילא לא אימת את החתימה בייפוי הכוח.

מקובלת עלי עדותו של עורך דין פדידה כי הנוטריון ששון רחמים הפסיק לפעול ממשרדו בשנת 1996 בשל גילו המבוגר ומצב בריאותו ולא מצאתי סיבה לפקפק בעדותו. עם זאת מתוך העדויות של עו"ד נביל ג'ית וכן מהעובדה שהנוטריון המשיך לשלם את אגרת הרישיון עד לשנת 1998, נלמד כי הפסקת הפעילות במשרד עו"ד פדידה לא סיימה את עבודת הנוטריון באופן מוחלט והוא המשיך להיות פעיל גם פרק זמן נוסף בהיקפים נמוכים, תוך שהוא שומר ברשותו את חותם הנוטריון ואת הטפסים הדרושים. בעניין זה מקובלת עלי עדותו של עו"ד ג'ית, שעל אף הפער שנפל בה בין האמור בתצהיר לבין האמור בחקירה הנגדית לעניין מקום הימצאם של החותם ומסמכי הנוטריון – מצאתי לקבלה.
מכאן לשאלה עד למתי פעל כנוטריון, והאם עסק בכך גם בשנת 2000 במועד שבו נחתם ייפוי הכוח. מעדותו של עו"ד ג'ית המקובלת עלי בעניין זה ושלא מצאתי שלא לקבל אותה על אף אותו פער עליו עמדתי לעיל, נלמד כי הנוטריון הפסיק לפעול בשנת 1998. במהלך התקופה שעד הפסקת הפעילות עבד הנוטריון באופן חלקי, כאשר עו"ד ג'ית שהיה מתמחה שלו וראה בו כאב דאג להביא אליו לקוחות לרמת גן או להביאו מביתו לאמת חתימות. תמיכה בעדותו של עורך הדין נמצאת בראיה אובייקטיבית והיא כי הנוטריון הפסיק לשלם את אגרת הרישיון שלו החל מתחילת שנת 1999, והשנה האחרונה שעבורה שילם את האגרה היא שנת 1998. לכך יש להוסיף את הנדבך השלישי והוא כי כתובת משרדו של הנוטריון כפי שהיא מופיעה בייפוי הכוח משנת 2000 היא כתובת משרדו של עו"ד פדידה שאותו עזב בשנת 1996.

אינני מתעלם מכך שניתן היה להביא ראיות מיטביות יותר – להשקיע מאמץ רב יותר באיתור בנו של הנוטריון; לנסות ולאתר חומר רפואי אודותיו או לאתר קרובים אחרים שמודעים היו למצבו, ואולם אף שאני ער לכך, מצאתי כי בסופו של דבר די בעדויות כפי שתוארו לעיל כדי לבסס את המסקנה כי הנוטריון לא עבד בתקופה שבה נחתם ייפוי הכוח, ולכן לא הוא היה זה שאישר את חתימת הבעלים על גבי ייפוי הכוח. משזו המסקנה הרי שלא נדרשת כלל בדיקתה של השאלה מהו מעמד המסמך, ככל שהנוטריון אכן מאשר את החתימה אך מבלי ששילם את אגרת הרישיון שלו.

לסיכום מצאתי כממצא עובדתי כי הנוטריון לא עבד באותה תקופה ולכן ייפוי הכוח לא נחתם בפניו. עם זאת יובהר כי ממצא עובדתי זה נשען על הראיות כפי שהובאו לפני לצורך התובענה לביטול פסק הדין ושאלת משמעותו של הממצא, ככל שיש כזו, בהליך ה"עיקרי" בין בעלי הדין ככל שפסק הדין יבוטל, תיבחן במסגרת אותו הליך.

ביטול פסק דין

ככלל מכירה הפסיקה באפשרות לקיומו של 'משפט חוזר אזרחי' במסגרת סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין, מקום בו פסק הדין הושג במרמה או כאשר מתגלות ראיות נוספות אשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין ויש בכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש, פ"ד נז (3) 366, 371 (2003); ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (פורסם במאגרים, 25.2.2010); דנ"א 79/01 עין גב קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית נ' מקורות חברת מים בע"מ (29.11.2001)). התנאים לביטולו של פסק דין בשל טענת מרמה או גילוי ראיה חדשה מחייבים לבחון את חיוניות הראיה – האם הראיה הנוספת או טענת המרמה יש בהן כדי לשנות את התוצאה; האם הטענה מבוססת על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין או על ראיות שהתגלו לאחר פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה, וכן שיקולים של צדק.
לצד ההלכות שעניינן כאמור טענות מרמה או גילוי ראיות חדשות נבחנת באופן אחר שאלת ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה. פסק דין כזה – המאמץ ומאשר הסכם בין הצדדים, בנוי למעשה משני היבטים: ההיבט ההסכמי שבין שני בעלי הדין, וההיבט השיפוטי אשר נותן להסכמה זו תוקף של פסק דין. על ההיבט הראשון חל משטרם של דיני החוזים הבוחנים את נסיבות כריתתו של ההסכם ופגמים אפשריים בכריתה, ואילו ההיבט השני בוחן את משמעות קבלת ההסכם תוקף של פסק דין (ר' ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש פ"ד נא (1) 577, 588 (1997) (להלן: "בן לולו")).

מאחר שמדובר כאמור בשני היבטים נפרדים, הרי שמתן תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים אינו שולל את האפשרות לבטל את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו. יחד עם זאת, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם יעשה כן ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול וזאת בהתחשב בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים (ר' בן לולו, 591-588; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' גליה מור, פ"ד נו (1) 577, 585 (2002); ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים, (15.11.2007) פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות וההפניות שם).
במקרה שלפני אין המדובר אמנם בפסק דין שמאשר הסכם פשרה אלא בפסק דין שניתן על סמך הסכמה דיונית להעברת ההכרעה בסכסוך לקביעת מומחית בתחום הגרפולוגיה. יחד עם זאת, מאפייניו של פסק הדין דומים יותר לפסק דין המאמץ הסכם שכן בית המשפט, במסגרת ההסכמה, לא היה אמור להפעיל שיקול דעת אלא להסתמך באופן בלעדי על חוות הדעת הגרפולוגית שניתנה מכוחה של אותה הסכמה. בית המשפט נתן אפוא גיבוי להסכם על ידי אישורו ולאחר מכן מתן פסק דין בהתאם לחוות הדעת (השווה רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלניאק, פ"ד נג (3) 337, 350 (1997)). יש אפוא להתייחס להסכמה הדיונית שקדמה לפסק הדין ואשר פסק דין נשען עליה כאל חוזה לכל דבר. על רקע זה השאלה הראשונה שיש להידרש אליה היא האם אכן נפל פגם בכריתת החוזה והאם ניתן לומר כי יש לראות את החוזה ככזה שנכרת עקב טעות.

טעות

התובע מבקש לקבוע כי משהוברר כי ביום 13.2.2000 שהנוטריון לא היה נוטריון ואף לא אימת את החתימה על ייפוי הכוח, הרי שככל שבא כוחו היה מודע לעובדה זו לא היה מתקשר בהסכם הדיוני, שכן די היה בעובדה זו כדי להשמיט את הבסיס מהתביעה של סומרה הנשענת על אותו ייפוי כוח. לפיכך הוא טוען כי יש לראותו כמי שהתקשר בה עקב טעות באשר לחתימת הנוטריון על ייפוי הכוח. אשר לטענה כי עורך הדין חשד בכך שמשהו אינו כשורה עם הנוטריון, כפי שציין לפרוטוקול, סבור התובע כי אותה בדיקה ראשונית שנערכה לא העלתה חשד מבוסס כפי שהוברר לאחר מכן בעת ששוחח עם נציג עמותת אלעד ועיין בפסק הדין. בעקבות אלה שוחח עם עורכי הדין פדידה וג'ית ואז התברר לו כי הנוטריון לא יכול היה לאמת את חתימת המוכר על ייפוי הכוח.
הנתבע סבור כי אין מדובר בטעות שכן מעדותו של עו"ד שוכרי עלה כי חשד בכך שהנוטריון לא אישר את החתימה וזאת כאשר בדק במשרד המשפטים ומצא כי שמו אינו מופיע שם. מדובר, לדעתו, במידע שאותו התובע ובא כוחו ידעו או היה עליהם לדעת אם היו פועלים בשקידה ראויה. מכאן מסיק הנתבע כי התקשרותו של עו"ד שוכרי בשם התובע בהסכם הדיוני חרף אותן ידיעות קונקרטיות וממשיות, ולחלופין חלף אותו חשד מבוסס היטב הייתה מתוך מודעות והסכמה ונטילת סיכון. לפיכך אין המדובר כאן בטעות שכן עו"ד שוכרי ידע עוד באותו שלב כי הנוטריון לא היה רשום בספרי מחלקת הנוטריונים במשרד המשפטים ולא הייתה כל עובדה חדשה לאחר מתן פסק הדין.

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים ") קובע כי:

"(א)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה."

"טעות" שעליה חלות הוראות חוק החוזים הכללי היא "פער בין דימויה של המציאות לבין מציאות הדברים כפי שהיא. החלטתו של אדם להתקשר בחוזה מתגבשת על יסוד נתונים שהוא מאמין בקיומם. טעות לגבי נתונים אלה היא אפוא פגם תודעתי ברצון" (ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר (7.3.2013) פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל וההפניות שם). טעות מתרחשת כאשר אחד הצדדים או שניהם מעריך "הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית. מקום שאדם פועל על פי מציאות מדומה הרי שלרצונו המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם" (ע"א 8972/00 אריה שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח, פ"ד נז (4) 817, 840 (2003); דנ"א 10901/08 רייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (17.7.2011) פסקה 25 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור). על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות "הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר לאמור על פי מבחן אובייקטיבי" (ע"א 7024/97 נסים עדיקה נ' אהוד תמיר פ"ד נד (5) 826, 830 (2000)).

דין הטעות, כרוב דיני החוזים הוא דיספוזיטיבי, במובן זה שהצדדים לחוזה רשאים להחליט על חלוקת הסיכון ביניהם במקרה שיתברר כי התרחשה טעות בכריתת החוזה. מכאן שכאשר עולה טענת טעות בכריתת החוזה, המעניקה לכאורה לטועה זכות ביטול, יש לבחון האם הטעות נכללת בגדר הסיכונים שאותו צד נטל על עצמו, במפורש או במשתמע. צד שנטל על עצמו את הסיכון להתרחשות טעות לא יישמע בטענה כי נתגשם הסיכון (ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), 280-281 (להלן: "שלו").
בענייננו הנחת העבודה של בא כוח התובע בעת שהסכים להצעה להותיר את ההכרעה בתובענה לחוות דעת גרפולוגית על מהימנות חתימת המוכר הייתה שאין אינדיקציה ברורה לקבוע כי ייפוי הכוח אינו תקין למעט חשדו שהמסמך מזויף. לא עמדה לנגד עיניו עובדה ברורה האם היה הנוטריון שאישר את חתימת בעל הקרקע פעיל באותה עת, וברור כי ככל שמידע כזה היה ברשותו לא היה מסכים להעביר את הסכסוך להכרעה על ידי גרפולוג אלא היה טוען לבטלות ייפוי הכוח בשל מידע זה ומנסה להוכיחו.
מכאן המסקנה כי התקשרות עו"ד שוכרי בשם התובע בהסכם הדיוני בבית המשפט נעשתה עקב טעות בידיעת מצב הדברים לאשורו גם אם חשד וניסה לבדוק את החשד. הימנעותו של עו"ד שוכרי מלבדוק את החשד באופן יסודי יותר באותה עת אינה מוציאה את הטעות מגדרה של טעות ואין לראות בכך נטילת סיכון להתרחשותה של טעות. כך גם, אף אם נניח להתרשלות מצדו של התובע או בא כוחו בבדיקת החשד, הרי שאין די בכך כדי לשלול את הזכות לטעון לטעות (ר' ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים, עמ' 718 (1992)).
עוד דומה כי אין יכולה להתעורר מחלוקת על כך שהמדובר בטעות יסודית שאלמלא אירעה לא היה מסכים עו"ד שוכרי להסדר הדיוני.
בהיעדר כל ראיה לכך שהנתבע ידע על הטעות, הרי שיש להחיל עליה את הוראות סעיף 14(ב) לחוק החוזים המקנים לבית המשפט את הסמכות להורות על ביטול החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות כן תוך שמסורה לבית המשפט הסמכות לחייב את הטועה בתשלום פיצויים לצד השני, בד בבד עם ביטול החוזה (שלו, 291). הפעלת שיקול הדעת האם לאפשר את ביטול ההסכם בשל טעות של צד אחד מחייבת בחינתם של שיקולי של צדק מבחינת איזון האינטרסים של כל הצדדים. "על הטוען לשכנע את בית המשפט כי הביטול מוצדק, משום שאחרת ייגרמו לו עוול ונזק גדול לעין שיעור מאשר לצד שכנגד" (ע"א 838/75 חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי, פ"ד לב (1) 731, 742 (1977); ע"א 406/82 ליאון נחמני נ' אהרן גלאור, פ"ד מא (1) 494, 501 (1987)).

באשר לשיקולי הצדק – מצאתי כי אלו מתקיימים במקרה זה. על פני הדברים מתוך הראיות עולה ספק ניכר, אם לנקוט לשון המעטה, באשר לאותנטיות של ייפוי הכוח, ככל שהנוטריון ששון רחמים שהיה מעורב בהכנתו לא עשה כן, משלא היה נוטריון פעיל באותו זמן. אותו ספק ניכר מחייב את ביטול ההסכם, ביטול פסק הדין ובירור ההליך מראשיתו. הותרת מצב שבו הכרעה שיפוטית ניתנה אך ורק על בסיס הכרעה של חוות דעת גרפולוגית מכוחה של הסכמה, מבלי שעומדים בפני מי שנתן את ההסכמה הנתונים המלאים על האפשרות כי אין מדובר כלל בייפוי כוח - מחייבת בחינה מחדש. בנסיבות אלה שיקולי הצדק גוברים על הנימוקים האחרים ובהם כיבוד הסכמת הצדדים וסופיות הדיון.

במסגרת שיקולי הצדק שאותם יש להפעיל בעת ביטולו של חוזה עקב טעות בהתאם לסמכות לפי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים ניתן לשקול גם את הכשל שנפל מבחינת התובע שבא לידי ביטוי בכך שבא כוחו נמנע מלמצות את הבדיקה באשר למעמדו של הנוטריון אף שהתעורר חשד מהבדיקה שערך במשרד המשפטים. שאלה זו, שהיא מהותית בבחינת התנאים לביטול פסק דין בשל טענת מרמה או בשל טענה לגילוי ראיה חדשה, איננה כזו כאשר המדובר בביטול פסק דין שניתן על בסיס הסכם. עם זאת, יש מקום לתת לה משקל בעת בחינת השאלה האם על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לצורך ביטול פסק דין. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים מצאתי כי למרות הימנעותו של בא כוח התובע מלמצות עד תום את הבדיקה לעניין מעמדו של הנוטריון טרם הסכמתו להסדר הדיוני יש לאפשר את ביטול ההסכם ובירור המחלוקת לגופה.

מנגד, יש לתת ביטוי לאותו קושי שנפל בהתנהלות התובע במיצוי החשד בדבר מעמדו של הנוטריון. בהתחשב במכלול הנסיבות ואף שפסק הדין מבוטל הרי שמצאתי כי אין לבטל את החיוב שהוטל על בקרי לשאת בהוצאות סומרה ובשכר טרחת עורך דינו (בסכום של 30,000 ₪) במסגרתו של פסק הדין הראשון. סכום זה משקף את שווי הטרחה שטרח סומרה בהליך הראשון ויש בו כדי לפצותו על הנזק שנגרם לו בשל כריתת החוזה. לפיכך ועל אף ביטול ההסכם וביטול פסק הדין הרי שהסכומים ששולמו לסומרה על ידי בקרי כאמור לעיל מכוחו של פסק הדין הראשון יישארו בידיו ויהוו את הפיצוי המגיע לו בשל ביטול החוזה בהתאם לסעיף 14 (ב) לחוק החוזים.

סיכום

התובענה לביטול פסק הדין שניתן בת.א. 3631/09 בבית המשפט המחוזי בירושלים מתקבלת ופסק הדין מבוטל.
בנסיבות העניין ובכפוף לקביעה שלעיל לעניין הפיצוי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כה סיוון תשע"ג, 3.6.2013, בהעדר הצדדים.
ארנון דראל, שופט
 

נוטריונים פסיקה